אמרי מדוע את מעוף ורעד רב
כמו ציפור בחדר בחפשה אשנב?
                            (נתן .א.)

בהתחלה זה תמיד תקוות גדולות שמושקות ביד אוהבת ומטפחת אט אט
וגדלות ומתפתחות ומצמיחות ענפים של ציפיות ורק אז באה האכזבה.
והיא גדולה תמיד ומכה בה, בענת, שמחכה לה בהשלמה עצומת עיניים.
ומה עושים כשאין כבר כוח להמשיך, והנחשול הזה בתוכה מתחבא
בפינות הקטנות של הלב נאיים לפרוץ, רגיש עד אימה לכל כאב חדש:
פרצוף לועג ברחוב, ילדה בוכה, קבצן קיטע ואפילו ציפור מתה,
אפורה וקפואה על הכביש...
ואחרי זה כל מטרה היא רק עול, והמטרות כולן מתערבבות לריק גדול
בתוכה, גדול כמו גלקסיה מלאת חורים שחורים עם ריק מאיים ומושך
באחת: בואי אלינו, ילדה, רק בואי.
בחורף ההוא היא היתה לבד, אך נדמה שגם באנשים אחרים נדבק קצת
ממנה, והבילבול והריק חרצו מבעם בפנים השונות סביבה, חגים
בחיוורות עמומה מסביב לתודעתה.
בפנים בער הכאב באש לוהטת, מאכלת,ורצונות מנוגדים: להמשיך
ללכת, לא לחדול לעולם, אך גם עיפות גדולה ואינסופית- ואולי רק
תיתן מנוחה לראש העייף, ללב הכואב מלהרגיש...
וכמן פיקסו, גם לה היו תקופות חיים שלמות, עצובות, שציירה רק
בכחול...
בבוקר היא קמה ולובשת את החיוך כמו איפור, תוהה עד כמה הוא
באמת מטעה אנשים סביבה ולמה היא לובשת המסכה היחידה ואיך זה
שכל כך רע לה.
ועל שולחן הכתיבה שלה מונחת העבודה בהיסטוריה, על עירה הונגרית
שכחת אל, והיא מביטה בה ואין לה רצון לעסוק בעבר כלל, אך כשהיא
נאלצת לבסוף ללמוד אותה, עולים מתוך הדפים הנכתבים תחת ידים
עייפות תמונות רחוקות, עמומות. עולות כרכרות רתומות לסוסים
ורבי זקן שפניו מאירות, עולים פני ילדים, והם מפלסים דרך בשלג,
פניהם לארץ ישראל, כך אמרו, ועלה השוק ביום חמישי בעיירה:
צחוק, צעקות, ויכוחים וריח תבלינים חריף שכמו מכסה על הכל,
והאיכרים עם עגלותיהם באים, והחייט והאופה והנגר עולים באוב
מול פניה ותמהה היא רואה איך העבר נפרש למולה, חי ובועט ומסרב
להרפות, והיא מנסה להבין, ולמצוא עוד פרט ולבחון ולהסביר...
בלילות היא מתהפכת על מיטתה, ןאלפיים ושלוש מאות בני העיירה
מתהפכים לצידה, נאנקים על דרגשיהם שבמחנות, מחרחרים, גוססים,
מושיטים יד, אל תעזבי אותנו, אל תשכחי, אל תשכחי...
ואז החליטה שזהו. נמאס לה. תניח את העבודה לנפשה. מאבקים יש לה
מספיק, ועניינים לעסוק בהם גם לא חסרים, והרי הלאה צריך
להמשיך- משפחה, עבודה, חברים, כולם תובעים אותה לעצמם, מסרבים
להבין את עולמה השברירי עד טירוף, השטוף רוחות עזות...
העבודה נותרה על שולחן הכתיבה שלה, מיותמת.