[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







בן אורן
/
אוהב אותה

אני אוהב אותה.
היא יודעת שאני אוהב אותה.
הקטע המעצבן הוא שאני יודע שגם היא אוהבת אותי.
אז מאיפה זה הגיע פתאום? כל הרבה זמן שהיה לנו רק טוב, אך ורק
טוב, אפילו לא שנייה של כעס או באסה, אפילו לא בזמן החגים שהכל
היה לחוץ.
אז מה קרה לה? פתאום אחרי זיון מעולה כל כך היא אומרת לי שזהו,
שזה נגמר, שהיא מרגישה שמיצינו.
אבל למה? "ככה".
"ככה זה לא תשובה". "למה זה לא שאלה".

מתחמקת, תמיד מתחמקת.
היא מתרוממת, מתלבשת לאט, כאילו לעצבן, ואני למרות הדם
האירופאי הרגוע שלי, עוד שניה בועט אותה דרך החלון, דופק לה
בעיטה בכוס וגורם לה לנטוף דם, שיכאב לה לשרמוטה.
מה היא הולכת?
והנה כבר שמעתי את הדלת נסגרת. הסתכלתי מהחלון איך היא עולה על
מונית. מעניין לאיפה היא תיסע עכשיו.
ופתאום אני אפס, אני כלום, אני לא יודע מה ואיך בדיוק. כבר
שנים שלא הרגשתי אפס, פתאום באה הזונה הזאת, הזונה שלי, הזונה
שאני כל כך אוהב, והיא אומרת לי שזהו, ואני, כרגיל בפרידות
כאלו, נשבר, מתרסק, איך שלא תקראו לזה, מרגיש אפסי מול הבדידות
שכופה עצמה עליי.
מה עכשיו? מה אני אמור לעשות עכשיו? תמיד בסרטים בקטע הזה
מפסיקים. מה אני צריך לעשות?
לבכות? לשמוח? להתקשר לאימא ולאבא להגיד להם שזהו, שגם איתה
אני לא אתחתן, שהנה הבן המוצלח שלהם שכל השנים הביא להם שימחה,
שוב לבד, ששוב הוא מרגיש שהוא צריך לנסוע לחו"ל להתאוורר, ששוב
הוא חושב על המוות.
ושוב הם יגידו לי שאני מגזים, הם וכל החברים הכי קרובים, מה
למות? מה רע לך? כולה בחורה, יאללה תוריד ראש ותעביר.
אבל זה לא רק בחורה, זאת היא, אהבתי אותה, אני עדיין אוהב
אותה, אני אמשיך לאהוב אותה. וזה לא רק זה. זה עוד לפני זה,
אני יודע שאם לא הייתי פוגש אותה באותו יום אז, לפני שנה
וחודש, בבר שהיה ליד הדירה שלי,סביר להניח שזה היה נהפך להיות
יום מותי. הקשר הזה פשוט דחה את הקץ.
ואני מתחיל להרגיש את המחנק, הקירות השמחים בחדר שינה שלנו
מתחילים לעשות אותי עצוב.

אז אני יוצא לטיול. נרגע. מדליק לעצמי נובלס בשביל השלווה
הפנימית.
אוי איך שהיא תבכה, היא תרגיש כל כך רע עם עצמה, היא לא תגיד
לאף אחד שבדיוק נפרדנו לפני שזה קרה, יותר נכון שהיא זרקה
אותי, שהיא ריסקה אותי.
וההורים? שיילכו להזדיין, כל השנים האלו שעשיתי מה שהם רצו,
שהשקעתי בלימודים, שהלכתי בצבא לממר"ם למרות שרציתי להיות
ג'ובניק בקריה ולגדל לי קצת מריחואנה בדירה שכורה ושמצאתי
בחורות לפי איך שחשבתי שהם יאהבו אותן.
והחברים? מה איתם? לכל אחד כבר יש חברה, כל אחד מהם כבר רואה
מולו עתיד נבנה, ועכשיו רחמים עוד הפעם, "מסכן הוא שוב לבד".
פשוט נמאס לי כבר...

חוזר לדירה. שם מאיר אריאל, ארול, "בסוף מצאו אותו זרוק מתחת
עץ אשכוליות".
סוגר את התריסים, מכבה את האורות, שולח יד למגירה. תמיד טוב
ליתר בטחון שיהיה.
בום.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
נמאס לי לחיות
את החיים שאין
לי


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/5/03 11:59
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בן אורן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה