אני ואסתר נשואים כבר עשרים שנה באושר ובהכנסה ממוצעת שכבר
ראתה את האוברדרפט מהכיוון הלא נכון מספר פעמים. היו לנו
מריבות וצעקות (שפה ושם גרמו לנזקים של רעידות אדמה קטנות),
אבל תמיד נשארנו ביחד. הזוגיות שלנו התחילה להתרסק כאשר התחלתי
להרגיש רע (אבל ממש רע).
                                                     
נשבר לי, צעקתי עליה "לא, אני לא מתכוון לראות שום שרלטן
נוסף", לא שאני לא מאמין במומחיותם של דוקטורים כאלה או אחרים.
אני מאמין שאדם שלא יודע מה עובר עליך בגוף ראשון, לא יכול
לטפל בך. אם אתם לא מבינים על מה אני מדבר, אז קחו כיסא (עדיף
מרופד זה לא יהיה סיפור קצר) תכינו קפה, תתרווחו ותקראו.

כמו כל זוג נשוי היו לנו חיכוכים, לפני חמש עשרה שנה התחיל
הריב הרציני הראשון. ישבנו ארבעתנו: חיים וניצה, אסתר ואני
בקורטינה הישנה שלי, (שהלכה לעולמה לאחר שהחלטתי לבדוק אם היא
עוברת את גבול המאה קמ"ש). ניצה החליטה לשתף אותנו בכמה חיים
הוא בחור נחמד, ואיך הוא השקיע ביום הולדת האחרון שלה, פרחים,
סופ"ש באילת, הכול. מה שהיא שכחה לספר לנו שאם לא הייתי מזכיר
לאהבל שעוד שבוע לאשתו יש יום הולדת שום דבר מזה לא היה יוצא
לפועל. "ואיך בעלך פינק אותך, אסתר?" שאלה ניצה בקול הצפצפני
שלה. לרוע מזלי בשבוע ההוא לא ראיתי את אסתי בכלל. באותו זמן
עבדתי כמו חמור לממן את הדירה החדשה ושהייתי חוזר הביתה היא
כבר מזמן היתה בחלום השביעי. אסתי לא ענתה לניצה במקום זה היא
תקעה בי את המבט הזועם שלה (שלידו מקס הזועם הוא פספוס בן
ארבע) ושתקה. אחר כך בבית לא עזר כלום והיא קבעה:"אנחנו צריכים
ללכת לראות מומחה לזוגיות". זאת היתה השטות הראשונה בסדרה של
טעויות.

הגענו למשרד של ה"מומחה לזוגיות", ואז התחילה סדרת השאלות
הבלתי פוסקות,"ספרו לי הכל על עצמכם". למה מי הוא חושב שהוא,
לא שלא סיפרנו, לעזאזל, הוא כבש כל פיסה בתולית ואינטימית
בינינו. אחרי שסיכם וגבה את השכר השערוריתי שלו, הוא תהה: "יש
לכם עוד מה להגיד ?". שאלתי את "כבוד מומחה", "אדוני נשוי ?",
בשלב זה, ה"מומחה" זז בחוסר נוחיות בכסאו והודה שלמעשה הוא
גרוש 3 פעמים, ואין לו כסף לשלם מזונות ולכן הוא גובה כזה שכר
טרחה שערוריתי. זה הספיק לי אמרתי לה:"בואי אסתי, הולכים"
(נשבע לכם שביבי גנב את המשפט הזה ממני).

אחרי עשר שנים, כבר הייתי אביהם הגאה של שני זאטוטים, שהתחילו
את מרד הנעורים שלהם בשלב מוקדם מדי. בגיל 8 יואב התמכר, מה זה
התמכרות, הילד היה קם ולא היה יכול להתחיל את היום בלי שוקולד.
אסתי נכנסה לפאניקה מהרעיון שאת הכרס שלי יואב יקבל כבר לפני
שהצוציק יחגוג עשור, היא תמיד היתה בטוחה שגדי מפתח פוביה מזה
שהיא החליפה לו מוצץ. בצעד החלטי היא קבעה: "אנחנו הולכים
לראות מומחה לגידול ילדים"

הדוקטור המכובד, היה גם בעליו של סדרת ספרים שלמה לגידול ילדים
מלידה ועד שהם עוזבים את הבית (נראה לי שהוא עבד באותו זמן על
ספר נוסף: מה לעשות איתם שהם חוזרים הביתה). "שבו בבקשה", הוא
ביקש לדעת הכל על יואב (מתי הוא איבד את שן החלב הראשונה ואם
הוא אוהב ללבוש שמלות), וגם אצל גדי הוא לא חסך בחקירה שלא
היתה מביישת את האינקוויזציה הספרדית. אחרי שהוא התרשם שהמקרה
לא פשוט, ומצריך פגישה נוספת, שאלתי את הדוקטור הנכבד: "כמה
ילדים יש לאדוני ?". הוא החל לנוע בחוסר נוחיות בכסאו המרופד
והכריז שלצערו הרב, ילדים אין, אבל מה, 500 שקל שהיו עד
לאחרונה שלי, יש לו גם יש.

והיום, אני לא אדם צעיר, חולשה פה וכאבים שם הם דבר שבשגרה.
נכון, אני קצת היפוכנדר אבל הפעם  זה היה יותר מסתם כאב.
התיעצנו עם רופאים, שהסתכלו, בחנו, הכריחו אותי להתפשט להתלבש
ולהתפשט עוד פעם (מה קרה, גבר בן 50 עושה להם את זה ?), הריצו
אותי כמו איזה אוגר על הליכון (למה קוראים לזה הליכון ? היו
צריכים לקרוא לזה מסע כומתה). אחרי שעמדתי  בגבורה בגיבושים
שלהם לסיירת אסף הרופא,  הם טענו שאין הרבה מה לעשות, צקצקו
בלשונם, והכריזו כי אלו סימפטומים של גיל העמידה. גיל עמידה,
לא גיל עמידה, הייתי חייב לשבת אחרי כל מסלול העינויים הזה.

בעודי מנסה להחזיר את הנשימה, אסתי אמרה שהיא לא מאמינה שאין
מה לעשות. היא החליטה שנלך לראות מומחה לרפואה אלטרנטיבית.
בשלב זה לא יכולתי עוד וצעקתי עליה:"לא, אני לא מתכוון לראות
שום שרלטן נוסף",  שטוף זיעה וכעס נחתתי על הרצפה חסר הכרה, נו
לפחות בעולם הבא אין מומחים, אולי רק אחד.