אני בדרך כלל לא כותבת על דברים שמחים. אולי כי זה לא מספיק
מזעזע ומרשים כמו דברים עצובים ופוגעים... אבל אתה פשוט מושלם,
ואני חייבת להוציא את כל מה שאני מרגישה אלייך. והפעם זה טוב.

כמעט שנה עברה מאז שהתחלתי לחשוב עלייך. שנה שלמה של רצון שקט.
רצון סודי. בוער. שורף. מענג.
שנה שלמה של שינויים, הפסקות, אנשים. שהם לא אתה. וחשבתי לתומי
שכבר עברת לי. טעיתי. ומזל שטעיתי.

כשאהבתי את ההוא, לא חשבתי עלייך במשך היום. גם בלילה בקושי.
אבל עדיין הייתה לי אלייך פינה בלב, אולי רדומה, אבל חיה
ונושמת. ומחממת.
כשגמרתי עם ההוא, רציתי לחשוב עלייך, אבל גם לא רציתי נקיפות
מצפון. אז ניסיתי לשכוח ממך. אולי כידיד היית יותר מוצלח.
כשכל החופש לא ראיתי אותך, חשבתי שעבר. רשמית. אבל אז הגעת,
סחפת, עוררת, החזרת את כל הרגשות הרדומים. ורציתי אותך. שוב.
ועכשיו אתה איתי, שלי. רק שלי. אוהב אותי. כמו בפנטזיות שלי.
רק שעכשיו, זה אמיתי. וזה הדדי לשמחתי.

לפני כמה זמן, ישבתי במיטה, ניסיתי לחשוב מה הייתי עושה אם
היית בא אליי ומבקש עזרה, עצה, לגביי מישהי. הייתי בוכה. ואני
לא צוחקת.
אתה לא יכול לתאר מה זה עשה לי, כל הרמזים והמשחקים האלה. אתה
לא מסוגל לדמיין איזה קפיצות ופרפרים בבטן היו לי כשחיכיתי
לשמוע מה תגיב לי. אין לך מושג!.. ואולי יש לך?
וכשנפגשנו אתמול, בפעם הראשונה לבד, סופסוף, אחרי שנה שלמה של
רצון שקט, סודי, בוער, מענג, זה היה כאילו אנחנו ביחד כבר
שנים. כמו סכר שנפרץ. וכל המשיכה והאהבה השקטה שהצטברה כבר
שנה, פרצה החוצה. ושטפה והשתלטה עליי. עלינו. ומצחיק אותי,
ששנינו לא יכולים להתאפק...

"מתי זה התחיל בשבילך?" אני שואלת. רועדת, מחכה לתשובה.
"באמת?" אתה שואל וזורק מבט מבויש. "כן.." אני לוחשת לך באוזן.
"הרבה לפני שידעת בכלל מי זה ההוא." אני צוחקת. אני שמחה. גם
אני. תאמין לי.
ואיתך אני מרגישה אחרת, חופשייה. טבעית. וזה לא שהשתניתי
בשבילך, פשוט הרשיתי לעצמי להשתחרר. כי אתה אוהב את זה, אז זה
בסדר. אתה אוהב אותי ככה. ואני שמחה שזה ככה.
אני מחבקת אותך ולא רוצה לעזוב. לא רוצה שתברח. לא רוצה
שתיבהל. שתילחץ. כי זה כבר קרה לי פעם. ואני לא רוצה לברוח, לא
רוצה להיבהל, להילחץ. כי כבר עשיתי את זה למישהו פעם. ואני
אוהבת אותך ומפחדת להגיד לך. שלא תחשוב שזה מהר מידיי. שלא
תגיד לי שאתה לא ממש.
אבל אני יודעת שאתה כן. אני מקווה שאתה כן.
בשבילי אתה מושלם, ואני לא מקווה ליותר מזה.

אנחנו יכולים לדבר על הכל, אפילו תוך כדי הנשיקה. דיברנו על
אקסים. על ההיא ועל ההוא.
ההוא? הוא אחד מהאנשים היותר מפרגנים שפגשתי. ואני שמחה שזה
ככה. אני יודעת שהיה לך קשה, בקטע איתו. אני יודעת שהיו לך
נקיפות מצפון. אבל לא צריך להיות לך, ככה הוא אומר. ותאמין לו,
גם אני מאמינה לו. הוא בנאדם טוב, הוא לא ישקר. ואתה בנאדם
טוב, ואתה מאמין לי. אתה מאמין לי שגם לו מגיע פיסקה בסיפור
עלייך.

אתה עושה לי טוב. כולם רואים את זה. כולם אומרים. כבר המון זמן
לא הייתי שמחה. באמת שמחה. אושר טהור, עילאי. כמו עכשיו. כשאני
יושבת וחושבת עלייך. כמה שאתה מושלם. כמה שברגע זה, אני יכולה
לבכות. אבל לא מעצב. מרוב שמחה. דמעות של הקלה. של אהבה. כי זה
אתה.
ואם מישהו עושה פרצוף, מצדי הוא יכול ללכת לאכול קרטיב בטעם
אבוקדו ולדחוף את המקל באף. כל כך לא אכפת לי מה הם חושבים,
אומרים ומרכלים. אני כבר מעבר למה שהם חושבים. שימשיכו לחשוב.
זה גם ככה הכל מקנאה.
בשבילי אתה מושלם, ואני לא צריכה יותר מזה.

אתה אומר שאני קסומה, שאתה כל היום חושב עליי, שאתה מאוהב
בי. מאוהב! וגם אני מאוהבת. אבל למה אתה שותק כשאני אומרת את
זה? למה? אתה מטריף אותי! אני אשבור את הפלאפון! תענה לי! אני
משתגעת! ואמרת שתתקשר, ואתה לא... למה?! ואני מלחיצה אותך אני
יודעת... אני גורמת לך להסמיק... זה טוב או רע להסמיק? אז אני
אשתוק ואחכה למחר לראות אותך. להריח אותך. לטעום אותך.

ותשכח בבקשה את הפיסקה האחרונה. ככה זה כשהסכר נפרץ אצלי. ואני
באמת מבינה, וזה לא בציניות. וברור לי שלא הייתי מגיבה שונה
ממך, פשוט בגלל שלא עשית שום-דבר, וזה סתם המוח שלי. שאוטומטית
מוכן לרגע של "אהבה חד-צדדית"... אני פשוט לא רוצה לפגוע
ולהיפגע שוב. תבין אותי. אני רוצה שתרגיל אותי למצב שזה כן
הדדי. שזה כן אמיתי. שזו כן אהבה.

ובשבילי אתה מושלם, ואני לא רוצה יותר מזה.