המצב בארץ בזמן האחרון מאד מתוח, כפי שאתם יודעים. במקום שהמצב
הזה יאחד אותנו, אנחנו שקועים בריב פנימי, בתוך עצמנו,
ומתחלקים "לימניים" ול"שמאלנים". מהן בכלל ההגדרות הללו? מי
קבע ש"ימני" זה טוב, ו"שמאלני" מטומטם או טיפש? אולי דווקא
הנקמה הבוערת באנשים המגדירים עצמם "ימניים" היא הטיפשות
האמיתית שמובילה אותנו עמוק יותר לתוך המציאות האכזרית של
מלחמה ופיגועים?
אני חושב שהתשובה יותר מורכבת ממה שנדמה לכל אחד מאיתנו, שכל
אחד מאיתנו חווה את סבל המלחמה עם כל אדם, חייל ובן הארץ הזאת,
הארץ היהודית שלנו, שנופל במלחמה העקובה מדם הזאת. אך אם נצליח
לרגע להניח בצד את רגשי הנקמה האישית, אין אדם אחד שיוכל לומר
לי בלב שלם שאין אנו עושים עוול לעם הפלשתינאי (סתם מוסלמים או
עם פלשתינאי?) - לאו דווקא בדרג הצבאי אלא אולי בדרג האישי -
ההכללות בתוך עמנו שקובעות שהעם הפלשתינאי רוצח, בלי שום
מחשבה.
כמישהו שאיבד כבר שני חברים במלחמה הזאת, אני יודע שקשה להודות
בכך, ושלמרות שלפעמים אנחנו מתבטאים בצורה קיצונית ומלאת נקמה
כגון קריאות של "מוות לערבים", אין אנו יכולים להעלים עין מן
המצב בו הם שרויים - שכן אני מאמין שרובם היו נותנים הכל בשביל
נחת ושקט, בדיוק כמונו.
אני יודע שכלל שהייתי רוצה לראות את האחראים לרצח שני חברי
האהובים סובלים על מה שהם עשו, על שגזלו ממני אותם, אני לא
יכול להפיל את האשמה על עם שלם של אנשים, נשים וילדים שעל לא
עוול בכפם סובלים את נחת זרוע הצבא הישראלי בשטחים. אם העובדות
הללו קובעות שאני "שמלאני מטומטם" אז לעזאזל - אבל אנחנו
חייבים להתעורר.
צאו מהשנאה הזאת שמובילה אותנו אך ורק לבור יותר עמוק. מה
אנחנו מחפשים בשטח שלהם?
"הימניים" מביניכם בקלות אומרים - "כן, נישאר בשטחים, צה"ל
שומר עלינו", אבל אתם שוכחים שהצבא הוא חיילים ולא רק מכונות.
הורינו, אחינו, חברינו. אנו כך בקלות, כאילו מוותרים על חייהם
של נערים ונערות שבסך הכל רוצים לחזור הביתה בסופ"ש לאמא
ולאבא.
דבר אחד אני יודע - כשאני אתגייס ואחפש את הכי קרבי שאני יכול
(ואולי זה נוגד את ההגדרה של "שמאלני"), אני לא אעשה את זה
בשביל נקמה, אלא בשביל להגן על המדינה. עזבו את הוויכוח
המטומטם של "שמאלני" או "ימני", תחליטו מה עדיף - גאווה של
הגנה, או טיפשות של נקמה? |