בבית הספר שבו למדנו יש קיר מיוחד בספרייה עליו מונצחים שמות
כל בוגרי בית הספר שנפלו במהלך שירותם הצבאי. שם אחר שם הם
מסודרים בצורה מופתית, על פי סדר כרונולוגי, על מנת שכל תלמיד
בבית הספר יוכל לחלוק להם כבוד לאחר מותם. לצד כל שם רשומים
מספר מילים אודות נסיבות מותו ולבסוף מצורפת גם תמונתם, שלקוחה
מתמונת המחזור שלהם.
בנבדל מהם, מצויים בראש הקיר האחים של שרון כהן - ניר ואביחי.
האחים של שרון הכי מפורסמים בבית הספר, ומוקדש להם חלק נכבד
מלוח הזכרון.
ניר נהרג בהתקלות עם מחבלים בשנת 1989 במהלך פעילות מבצעית
שוטפת בעת שירותו כלוחם ביחידת הצנחנים. בהלוויה שלו לא הייתי,
כי הייתי צעיר מדי בשביל ללכת.
אביחי נהרג שש שנים מאוחר יותר, כאשר הלך בדרכו של ניר והתנדב
אף הוא ליחידת הצנחנים. הוא פיקד על כוח שסרק בתים של חשודים,
ולרוע מזלו באחד מהבתים התחבא מחבל שפוצץ עצמו בדיוק בזמן
שנכנס אליו הכוח ואביחי בראשו. השמועה אומרת שלפני מותו לחש
שוב ושוב את שם אחיו שנהרג, אולם מעולם לא לקחתי את הדברים
ברצינות. בהלוויה שלו כבר הייתי מספיק מבוגר בשביל להשתתף
ולתמוך פיזית ונפשית בחברי הטוב, שנאלץ לחוות במהלך ארבע עשרה
שנות חייו הקצרות שני אירועים כה טראגיים.
אבידה של מישהו קרוב, ממעגל המשפחה הראשון במיוחד, הינה אחד
המאורעות הקשים והמבגרים כאחד עבור נער בגיל ההתבגרות. כל שכן,
כאשר נאלץ לחוות את אותו המאורע פעמיים, ולאחר תקופה כה קצרה
של אבל.
"אתה יודע, תמיד כשאני עצוב, בין אם אני חושב על ניר או סתם
כשאין לי מצב-רוח, אביחי יושב ומדבר איתי, מספר לי את הסיפור
על הקרב האחרון של ניר לפני מותו, ומסיבה שלא מובנת לי הסיפור
מעודד אותי וגורם לי לחייך" אמר לי שרון פעם אחת בכיתה ה',
כשישבנו במדשאה בחצר בית הספר, מבריזים מעוד שיעור משעמם עם
המורה המשעממת לחשבון.
"מה הוא מספר לך?" שאלתי אותו, מסוקרן לשמוע את סיפור הגבורה
של אחיו. על אף ששמעתי אותו כבר מאמי, וגם מהחברים האחרים,
הייתי בטוח שמפיו של שרון זה יישמע אחרת, יותר טוב. הכי טוב.
"הוא מספר לי איך ניר יצא למארב ארוך, שבמהלכו הוא שרד כמו
גיבור בתנאים קשים, אכל אוכל בלי טעם מקופסאות שימורים. לפני
המבצע תידרכו אותם שהם הולכים לחפש אחר שני מחבלים מבוקשים
שאחראים לכמה מהפיגועים האחרונים שהיו באותה תקופה, ושקיים
סיכוי גבוה מאוד שהם ימצאו את אותם מחבלים ואז תהיה התקלות"
הוא התחיל לספר, משולהב מהסקרנות שניכרה בעיניי.
"שתהיה מה?" שאלתי אותו, לא מבין.
"התקלות. זה כשהחיילים שלנו נכנסים לקרב עם מחבלים, אז ככה הם
קוראים לזה - התקלות" הסביר לי שרון ומייד המשיך "בקיצור, אז
הם שכבו שם במארב. תדמיין לעצמך שאתה שוכב המון זמן באותו מקום
בלי לזוז כמעט ולא לעשות רעש, כדי לתפוס איזה מחבל מניאק שרוצה
לרצוח אותנו" ניסיתי להזכר בפעם שבה הייתי חולה מאוד ואמא שלי
אמרה לי שאסור לי לצאת מהמיטה כי אם אני אצא אני אשאר חולה ולא
אחלים לעולם. היה לי קשה מאוד ורציתי כל הזמן ללכת לשחק עם
שרון ודני אבל אמא לא הרשתה.
מחשבותיי נקטעו באיבן כשהמשיך שרון בדבריו "בקיצור, אז איך שהם
שוכבים שם, אחד החיילים מדווח בקשר שהם ראו שתי דמויות חשודות
ושכולם יהיו מוכנים לקרב. באותו רגע אח שלי והחייל שלידו
מדווחים שהם גם ראו את הדמויות ושהם מתקרבים לכיוון שלהם כדי
שיוכלו לכוון טוב יותר עליהם ואז הם קמים ומתחילים ללכת
ומתחילות יריות וניר הורג את אחד המחבלים אבל המחבל שני ממשיך
להתקדם ויורה על חבר שלו אז ניר דוחף את חבר שלו ומגן עליו
בגוף שלו ואז הכדור של המחבל פוגע בו" הוא סיים לספר ואני כמו
מהופנט לא שמתי לב בכלל ששתי דמעות התחילו לרדת לי על הלחי,
וגם לשרון.
כשאביחי הגיע לגיל של לפני גיוס לא היה ספק בליבו שהוא הולך
להמשיך את דרכו של אחיו המת ולשרת ביחידת הצנחנים על אף כל
הקשיים שהיו כרוכים בכך. שרון היה מספר לי פעמים רבות בגאווה
איך אחיו הגדול מתאמן כל הזמן ועובד על הכושר שלו לקראת הגיוס.
עוד הוא היה מספר לי שההורים שלו לא רוצים שהוא יהיה לוחם,
ושהוא מנסה לשכנע אותם לאשר לו לשרת ביחידה הזו, כיוון שבגלל
היותו בן למשפחה ששכלה כבר בן אחד בצבא אסור לו לשרת ביחידה
לוחמת בלי אישור ההורים.
לקח לו הרבה זמן לשכנע אותם, אבל לבסוף הם לא יכלו לעמוד עוד
בתחנוניו ונשברו. אני זוכר ששרון היה מספר לי איך אמא שלו לא
היתה ישנה בלילות בחודשים הראשונים לשירותו של אביחי, ולאחר
מכן לא היתה מסוגלת לתפקד כהלכה במהלך היום.
אמא שלי תמיד אמרה שאחרי המוות של ניר המשפחה של שרון התחילה
להיסדק וכבר אז ראו שהם לוקחים את המוות שלו בצורה קשה מאוד.
לאחר מותו של אביחי הקרע המשפחתי התעצם, ואבא של שרון האשים את
אמא שלו בכך שהיא שכנעה אותו לאשר לו לשרת כלוחם למרות שהוא לא
רצה ועכשיו הוא צריך להתמודד עם התוצאות ההרסניות של זה.
לבסוף הם התגרשו ואבא של שרון ניתק איתם את הקשר לחלוטין. אמא
שלי אמרה שהוא לא הצליח אף פעם להתמודד כמו שצריך עם מות בניו
ושבמקום לקבל את המוות הוא ניסה לחפש את האשמים, שלא היו
קיימים.
"אני גם רוצה להיות צנחן" אמר לי שרון פעם אחת כשבא לישון
אצלי. לאחר שאביו עזב את הבית אמא שלו היתה בוכה הרבה יותר
בלילות ולא ישנה כמעט, ושרון ביקש ממני פעמים רבות לבוא לישון
אצלי כיוון שלא יכל להתמודד עם זה יותר.
"מאיפה זה הגיע פתאום?" התפלאתי למה דווקא עכשיו הוא מעלה את
הנושא.
"זה משהו שאני חושב עליו כבר הרבה זמן. התחלתי לחשוב על זה קצת
אחרי שאביחי נהרג. היו לי חלומות חוזרים שבהם ראיתי את הקרבות
האחרונים של אביחי וניר ואני הייתי שם גם, לוחם עם כומתה כזו
אדומה של הצנחנים, מסתכל מהצד וכל הזמן מנסה למשוך אותם הצידה
כדי שלא יהרגו אבל לא מצליח אף פעם"
"אז איך הגעת מזה לרצון לשרת בצנחנים?" ניסיתי להבין למה הוא
מתעקש לעשות לאמא שלו את החיים קשים עוד יותר.
"שקט רגע, אני מגיע לזה תכף" שרון גער בי, "אחרי שחלמתי את
החלומות סיפרתי אותם לפסיכולוג שלי באחת מהפגישות והוא אמר לי
שהפירוש שלהם הוא שאני מנסה להתמודד עם המוות של האחים שלי,
ומנסה להאשים את עצמי במותם, בדיוק כמו אבא שלי, רק שאני יותר
טוב ואני יכול להבין שהמוות שלהם לא קשור אלי בכלל ושמה שהם
מנסים להגיד זה שלא יכולתי למנוע את המוות שלהם, אבל שאני יכול
להמשיך את זכרם. הוא אמר שבהרבה מקרים שהוא קרא על אנשים
שאיבדו קרובי משפחה בצבא, ההרגשה של ההמשכיות עזרה להם להתמודד
עם המוות יותר טוב, ושאם אני יכול לעשות את זה, אז זה רק יועיל
לי. אחרי הפגישה עם הפסיכולוג חשבתי על הדברים שלו הרבה
וכשקיבלתי את הצו הראשון, התחלתי לקחת את הדברים יותר ברצינות
עד שלבסוף החלטתי - אני גם רוצה להיות צנחן".
ניסיתי לדבר עם שרון ולהסביר לו שזה לא כל כך ריאלי, שאמא שלו
לעולם לא תרשה את זה, בהתחשב בעובדה ששני אחיו נהרגו, וגם אם
היא כבר כן תאשר לבסוף, זה יהיה אחרי שהוא יעשה לה את המוות
ואחרי שהוא יהרוס את בריאותה הנפשית לגמרי, אבל שרון היה נעול
על הרצון שלו לשרת בצנחנים.
לאחר שנואשתי מלנסות לשכנע את שרון לוותר על חלומו הצעתי
שנכרות ברית, שאני אלך יחד איתו למיונים לצנחנים, ושלכל אורך
שירותנו הצבאי נגן אחד על השני מכל צרה, לא משנה מה היא תהיה.
במהלך הטירונות בבסיס הטירונות של הצנחנים ידעתי היטב שכמו אמא
של שרון, גם אמא שלי לא ישנה בלילות, אבל ידעתי שלפחות היא
מצליחה להרדם מדי פעם ושלה הרבה יותר קל מאשר לאמא של שרון
שנאלצת לעבור את אותו הסיוט בפעם השלישית בחייה - להתמודד עם
בן שהלך להיות לוחם ולהגן על מדינת ישראל תוך סיכון חייו פעם
אחר פעם. קיוויתי בתוכי שאיכשהו היא מצליחה לעבור את הימים
הארוכים שחולפים מהרגע שבו שרון ואני לובשים את מדי ה-א'
המכובסים שלנו ביום ראשון ועולים על האוטובוס לעבר בסיס
הטירונות, ועד לרגע שבו נחזור בפעם הבאה, בעוד שבוע או
שבועיים, או אפילו יותר.
לקראת סיומה של הטירונות נשלחנו לשבוע של אבטחת יישובים. זהו
שבוע שבו נשלחת קבוצה של טירונים, שסיימו את מרבית הכשרתם
הראשונית וכעת ממתינים להסמכה הסופית, לאבטח יישוב שנמצא בגזרת
לחימה.
לפני שיצאנו לתורנות, עדכן אותנו המ"פ שאין כל כך קליטה במקום
שאליו אנחנו נוסעים, כך שאם אנו רוצים לדבר עם החברה או עם
הבית כדאי שנעשה את זה עכשיו, כיוון שהפעם הבאה שנוכל לעשות
זאת תהיה ככל הנראה רק בשבוע הבא, לאחר שנשוב לבסיס הטירונות,
ו"חבל שהחברה שלנו תחטוף עלינו את השבזה או שאמא שלנו תקבל
התקף לב כי לא נהיה זמינים שבוע" לדבריו.
כשסיים, נתן לנו המ"פ רבע שעה לעשות טלפונים לכל מי שנרצה לפני
שנעלה על האוטובוס, וכולם ניצלו את הזמן הזה בשביל להתקשר שתי
דקות לאמא להגיד לה על משימת אבטחת היישובים הזו ועוד
שלוש-עשרה דקות בשביל להפרד מהחברה. כולם מלבד שרון שאמר לי
שהוא מעדיף לא להתקשר לאמא שלו ולהתמודד עם הבכי האינסופי שלה
בטלפון, שגם ככה לא הקל עליו לעבור את הטירונות עד עכשיו. הוא
רק ביקש ממני למסור לאימי שתעדכן את אמא שלו בנושא, כדי שלא
תדאג.
"אתה לא בסדר שלא התקשרת לאמא שלך" אמרתי לו ביום הרביעי של
השמירות, בעוד אחת מהשמירות הארוכות והמשעממות שגם ככה לא קורה
בהן כלום.
"למה אני לא בסדר?" שרון התפרץ לעברי לפתע, "כולכם הרמתם טלפון
הביתה בשביל לצאת לאבטחה הזו בראש שקט ולדעת שההורים בבית אולי
דואגים אבל לפחות הם יודעים איפה אתם נמצאים. אבל אני לא כמו
כולכם - אם אני הייתי מרים טלפון הביתה לא הייתי יוצא למשימה
הזו. הייתי מוצא את עצמי משכנע אותה כל השיחה לא להתקשר למ"פ
בשביל לבקש ממנו שישחרר אותי מהאבט"ש הזה, וגם אם הייתי מצליח
לבסוף לשכנע אותה, לא הייתי יוצא לכאן בראש שקט. אתה חושב שאני
לא מתייסר על זה כל לילה? אתה חושב שקל לי עם העובדה שאמא שלי
לא ישנה שלושה חודשים ברציפות כי הבן שלה חלם לפני שלוש שנים
חלום מטומטם שבגללו הוא עשה לה את המוות להגיע לצנחנים?"
ניסיתי להרגיע אותו כשהפסיקה אותנו האזעקה שפירושה הקפצת כל
כוחות האבטחה.
"יופי, עוד הקפצת תרגול מטופשת" אמר שרון "השלישית תוך ארבעה
ימים - לא נמאס להם לתרגל אותנו?"
"שרון, תירגע, אני בטוח שהם לא עושים את זה בשביל לעצבן אותנו"
עניתי לו תוך כדי שאחד החיילים בכיתת הכוננות הגיע לעמדת
השמירה שלנו לתדרך אותנו על מה שאירע.
"חבר'ה, זו הקפצת אמת, אני חובר אליכם בשביל לעבות עמדות על פי
הפקודה של מפקד כיתת הכוננות. שרון - לך תסתתר מאחורי הבטונדה
הזו ואתה - בוא איתי אנחנו הולכים לשכב בין השיחים ולאבטח את
הגזרה".
"לא פייר! למה תמיד אתה מקבל את כל המשימות היותר מסוכנות?"
ניסה שרון לשנות את רוע הגזירה כפי שנראתה בעיניו - להסתתר כמו
פחדן מאחורי קיר בטון שמאבטח אותך מפני כדורי האויב.
על מנת לא לבזבז זמן מיותר לא התווכחתי איתו ונתתי לו ללכת עם
החייל השני תוך כדי שהתקדמתי לעבר הבטונדה בחיפוש אחר המחסה.
האירוע עצמו התנהל במשך דקות ארוכות שנראו לי כמו שעות. הרבה
פעילות לא היתה בגיזרה שלי שנשארה שקטה באופן יחסי. עיקר
חילופי האש הגיעו מהצד השני בכלל. בסיומו חזרתי לעמדת השמירה
המקורית שלי כאשר לפתע הגיע חייל אחר ועדכן אותי שהוא מצטרף
אלי להמשך השמירה.
"איפה שרון?" שאלתי אותו תוך כדי שהרגשתי את ליבי צונח
לתחתוניי.
"שרון נפגע באירוע שהיה ונאלצו לפנות אותו לבית חולים. אני לא
בטוח לגבי כל הפרטים, אם תרצה המ"פ יתדרך אותך..." לא נתתי לו
לסיים את דבריו והתחלתי בריצה מטורפת לעבר המגורים, מחפש אחר
המ"פ. לא היה אכפת לי באותו רגע מכלום. רציתי רק לדעת איפה
שרון ומה קרה לו ולא חשבתי על שום דבר אחר.
כשלבסוף הגעתי אל המ"פ הוא עדכן אותי שהיו חילופי אש קשים
שבמהלכם נפגעו שני חיילים, אחד מהם היה שרון. הוא סירב למסור
לי פרטים על מצבו של שרון למרות תחינותי החוזרות והנשנות ועל
אף פרץ רגשותיי ששטף את פני באותו רגע, לא איפשר לי לנסוע לבית
החולים אלא רק בבוקר שלמחרת.
כשהגעתי לבית החולים ראיתי את אמא של שרון יושבת בכניסה לחדר
הטראומה בוכה.
"כל הלילה הם ניתחו אותו... שעות הם עבדו על שרון שלי... למה
נתתי לו ללכת לצנחנים איפה טעיתי אלוהים..." היא נראתה נורא
יותר מאי פעם, יותר מאשר אני זוכר אותה לאחר מותו של ניר, ואף
יותר מאשר בזמן הלוויתו של אביחי.
פחדתי לשאול לגבי מצבו של שרון. ליתר דיוק, פחדתי לוודא אם אכן
חששותי התקיימו או שמא התבדו, שכן לא ידעתי כיצד להתחיל
להתמודד עם הנושא. כל הלילה ניסיתי לחשוב מה יקרה אם באמת...
איך החיים ימשיכו עבורי ועבור אמא שלו.
התיישבתי ליד אמא של שרון וחיבקתי אותה, בוכה כמו תינוק שלקחו
לו את הצעצוע האהוב עליו, רק שלא הייתי תינוק, ושרון לא היה
צעצוע.
לאחר דקות ארוכות בהן ניסיתי להוות משענת נפשית לאמא של שרון,
יצא רופא מחדר הטראומה וניגש לעברנו.
"שרון התעורר, והוא מבקש לראות אותך" הוא פנה אל אמא של שרון.
הסתכלתי עליו ולא ידעתי אם לצחוק או להמשיך לבכות מרוב אושר. |