"המממ...מרשים מאוד... אתה דוקטור?", אמר האיש חנון הפנים
לדמות המתחננת שמולו. "כן, אדוני, אני דוקטור לפיסיקה", ענה
האיש בעיניים נוצצות שנזכר בעברו, הקרוב מידיי. "אז למה אתה
רוצה להתקבל למשרה הזאת?" שאל בגיחוך האיש עם העברית הצחה.
"אני שואל את זה בעצמי. אבל אין לי אפשרות לנצל את התואר שלי
כאן" ענה האיש עם העברית הצולעת והשבורה, כשבין מילה למילה יש
הפסקה תהומית, "התואר שלי טוב רק ברוסיה שלי". "תתחיל לעבוד
מיום ראשון" ענה בעל המשרה בתחושה כאילו נתן לאיש מולו את כל
עולמו מחדש. חבל שזה לא באמת כך.
פשה לא ידע עברית, הוא ידע כמה מילים ממנה. רוסית הוא ידע, ידע
ברמה עילאית. ברוסיה היה לו הכל. היה לו תואר בפיסיקה, היה לו
בית גדול, היו לו חברים, היו לו הורים, היו לו אחים והיה לו
כלבלב. היה לו, אך לא עוד. הוא עלה לארץ ישראל, כי הרגיש דחף
בלתי מוסבר לבוא לכאן, לארץ אבותיו. לארץ של מסורתו, של דתו
ולארץ שבתי הקברות הצבאיים שלה עמוסים עד אפס מקום.
הוא עלה ארצה, עם הרבה מוטיבציה, עם תחושת סיפוק ועם גאווה.
אחרי חודשיים הוא שכר דירה מהכסף שהיה לו. דירת 3 חדרים, לו
ולכלבו. רק לעיתים רחוקות היה בהלם מהחשיפה למציאות, שלא כמו
התקופה שלפני כן. הרשויות לא הכירו בתואר שלו והוא נאלץ לחפש
עבודה. הוא התקשה, מציאות מחשלת, ארורה תהיי, אך לבסוף התקבל
לעבודה. להיות שרת בבית ספר תיכון.
רוסיה הגדולה, עדיין בראשו מופיעה. רוסיה הגדולה עדיין
בחלומותיו בשיא יופייה. רוסיה הגדולה של אבא ושל אמא, של ילנה,
של ואסילי ושל הדוקטורט בפיסיקה, שעליו כ"כ עמל. רוסיה הגדולה
שבמכתבי האם הופיעו ובערוץ הטלוויזיה הרוסית ובעיתון הרוסי.
רוסיה הגדולה שחבריה היו בארץ הקודש, כן הם גם פה, הם פה, הם
פה, יש כמה. ניצוץ של תקווה הפציע בלבו של פשה שפגש אותם,
שדיבר איתם, הם היו זכר לרוסיה הגדולה. ניצוץ גם הופיע שפגש
בנוסחאות הפיסיקה.
החיים התקדמו כסדרם. פשה הסתדר בעבודה, אהב את הדירה ששכר, פגש
כמה יוצאי רוסייה וקרא מאמרים על פיסיקה גרעינית. אך יחד עם
זאת הבין כמה ישראל היא מדינה אכזרית, כמה אנשיה אכזריים, כמה
שכנייה הם קשים ומסכנים. גם בעבודה שלו נתקל לעיתים בקשיים.
לעיתים הבין כמה הצרחה שרוצה לצרוח כבולה בפיו, כמה המילה
שרוצה להוציא תקועה בלושנו וכמה היה רוצה להראות לכולם את
הדוקטורט שלו ולהגיד: "היי, אני לא טיפש, אני לא מנקה מרצוני!
הקשיבו לי, אנא, יש לי מה לומר".
שהצרחה ושהמילה לא יוצאות, אתה מרגיש את ה ד ח ף להוציא את
המחשבות, את הרצונות בדרך אחרת. וכך, היה יושב פשה במבצר שלו
עם הכלב המכשכש בזנבו באושר ומביט בחלון. רחוב ראשי היה נשקף
בעיניו, רחוב של קיבוץ גלויות, רחוב של עוני, של עושר, של אושר
ולעיתים גם של מוות, של אלימות ושל משחק תמים. אתה מביט בחלון,
אתה רוצה לצעוק צעקה ידידותית או צעקת חמס, לא אתה לא יכול. רק
מעטים יבינו, מעטים ידעו ולא תמיד יש להם את הכח לעשות.
אחרי שלושה חודשים בארץ, עצביו פקעו. לא עוד ישב וישתוק
בחלונו, עכשיו יעשה. כן, גבירותיי ורבותיי, יעשה ויושיע. ואיך,
אתם שואלים, הוא יעשה חטא, אבל רק שצריך, אל תאשימו אותו, הוא
יושיע, באמת, הוא יושיע. אומנם יושיע אבל גם יגאל אדם מחיו.
וכך ישב לו בקיטון בכל יום, אחרי עבודתו, וצופה ברחוב. ברגע
שהיה מזהה בעינו הבוחנת מעשה חמס, גזל או שוד או כל מעשה שולל
זכויות, היה יורה על האשם. ירייה אחת בלבד והעונש עבר ליד האל,
שהוא יחליט מה יהיה חומרת העונש.
המשטרה חקרה, אך קצה חוט לא היה, חלון הקיטון היה קטן, שלא היה
ניתן לזהותו משם, ממקום המוות. וכך מידיי יום חייך פשה, כל
היום, רגשות סיפוק שמעולם לא הרגיש הופיעו. ההורים ברוסיה
הגדולה היו גאים בבנו, על כך שמצא דירה ועבודה, עבודה במכון
מחקר ראשי לפיסיקה.
יום אחד, כמו בכל יום, צפה פשה ברחוב העמוס בכלי רכב. לפתע
הייתה תאונה, מכונית התנגשה בכנף המכונית האחרת, לא היו פצועים
אבל מייד נשמעו צעקות הריב, החלו מכות, מכות נמרצות, מכות,
מכות ועוד מכות. פשה לא יכל להסתכל. הוא לקח את האקדח, הוא היה
כה נסער, האקדח נטען ואותו כיוון על האיש המכה, הוא בדיוק עמד
ללחוץ על ההדק ואז נשמע צלצול בדלת, אבל ההדק, ההדק היה כבר
לחוץ ומרוב בהלה פשה כיוון את האקדח על כלבו. הכלב מת. ורק אז
פשה הבין, שאקדח הוא לא הכלי הנכון. |