הכל כמעט וסימטרי. הפנים שלה, הגודל של הנחיריים, האוזניים,
השיער, הרחוב. המדינה. העולם...

זה עוד יום רגיל, שבו הכל מסתובב במקום ובעצם אין מוצא לכל
ההבטחות שתמיד מבטיחים ולא מקיימים.
היום, אולי כדי לשנות משהו, אולי כדי לשתות מישהו- אולי את
עצמה, נילי תחיה את דימיונותיה.

בהביטה לרחוב הזורח כמו פלורוסנט בגודל שיא גינס, היא כבר
יכולה לראות את ההשתקפות שלה, את העבר, ההווה והעתיד. וכל זה
מבהייה פשוטה דרך החלון. יש אנשים עם הרבה מחשבות, כנראה.
"אולי עדיף שאני אשאר בבית, לא אנסה לשבור את הקו..."
הקו... נילי מביטה בכפות ידיה, מלאות בחריצים ובקעים שמילאו
ידיה עם הזמן החולף, והיא יודעת שלקווים האלה דווקא- אלה שכן
מתנגשים ונשברים לאלפי חתיכות, יש משמעות אמיתית יותר וגדולה
יותר. לפחות עבורה.

אימא שלה לקחה אותה כשהייתה קטנה לקוראת בכף יד. כזאת הייתה
אימה- רוצה לדעת את הכל ועכשיו. לנילי זה לא שינה בכלל. כל מה
שהיה לה בראש ביום ההוא, הנשכח, שעלה וצף בראשה, היו המחשבות
איך היא הולכת לכסח את הצורה לבני הנבלה הזה, שהביא לה מכות
היום בביה"ס... מחר... היא תביא לו כזאת מכה מתחת לחגורה...

או... מה עדיף? שתשפוך לו לתוך התיק, כשהוא ייצא מהכיתה, את
הבושם הדוחה יתושים של אימא, שממלא את כל העולם בתחושת בחילה?
אולי הקוראת בכף יד הזאת תועיל במשהו.

"חמודה, תראי לי את כף ידך הימינית. הו, כמה ברכות... רק ברכות
אני רואה לבת שלך. קו החיים ארוך, אומנם מסולסל וצפויות מחלות
קשות, אבל היא תעבור על זה כאילו כלום. הקו של הלב שלה- זה
רואים איך היא תשפע באהבה, היא תתחתן ויהיו לה הרבה ילדים,
ילדה פורייה. טוב מאוד. עכשיו, חמודל'ה, יד שמאלית. מה זה?...
כמעט ואין לה קווים!? מה... טוב, כנראה שעם השנים עוד תלמדי
לקבל. תני לבינתק הרבה אהבה, ותלמדי אותה לקבל. דבר חשוב,
לקבל. אם לא יודעים לקבל לא מסוגלים לתת מאה אחוז מהלב.
מהנשמה...
תהיו ברוכות, גב' בר-אדון. וגם את נילי בינתי. 350 שקל
בבקשה".

נילי משיבה את מבטה לרחוב המסנוור, ובוחנת בפעם האלף בראשה את
מה שהקוראת בכף היד הזקנה אמרה. "אומנם אני יכולה עוד איכשהו
להגדיר את עצמי כצעירה- אני רק בת שלושים... אבל בינתיים, נראה
שהכל עוד לפניי. לא ראיתי בעל, לא ראיתי ילדים, לא ראיתי מחלות
קשות, ברוך השם. אבל... מה כל זה אומר?"

היא לובשת את המעיל דמוי הפרווה השחורה שלה, ובמעין פרידה
סופית נועלת אחריה את דלת דירתה שנמצאת בסימטה תל אביבית קטנה,
מוכרת, מנוכרת  ומאוסה לכל דבר- והולכת לה.

הקו האמיתי, זה שתמיד מקבל את פניה בחוץ, זה הקו של רח'
פרישמן, שחוצה את רח' דיזינגוף בצומת, ומשם אחרי מאה מטר יש את
המשרד הקטן שהיא שכרה- עסק עצמאי ממוצע, לא משגשג ולא מתמוטט.
רואת חשבון, נוטריונית וסוכנת ביטוח לעת מצוא. בוודאי, לא הקו
האהוב עליה.

למרות, שיש פעמים שהיא רואה תוך כדי ההליכה עץ שעליו הנושרים
צבועים בצבעים ומריחים כמו משהו מהילדות שלה, מה שהיה ברחוב
הירושלמי, ברח' ברזיל. ולפעמים חם ולפעמים קר, וגם יש ילדים
בדרכם לביה"ס, או בחזרה ממנו- היא אף פעם לא באמת בטוחה מה זה
מה- ואז היא מחייכת חיוך פנימי למראם, במחשבה שיש משהו טהור,
עדיין. הריצה החופשית של הילדים. בכל הכיוונים, ללא זהירות,
ללא משמעת, ללא חוקים וללא מצוות. סתם, כי תחרות, כי בא.

היא לא אוהבת את הקו הזה. "מי אוהב בכלל את הקו שלו?", נילי
תוהה, תוך כדי הליכה, שיכול להיות שהיא לכיוון ספציפי ויכול
להיות שסתם. משהו בגוף של נילי אומר לה להתקדם לתוך בית הקפה
הפינתי, זה שהיא מנהלת בו את רוב פגישותיה העסקיות, וגם
האישיות, וגם המשפחתיות.
זאת כנראה הבטן המקרקרת, שקו או לא קו- היא רוצה מזון ועכשיו.
בלי מניפולציות. רק אוכל, ואולי איזה קפהצ'ונצ'יק קטנטן בצד.

בני, הילד ההוא, יושב עם הקרחת שלו, ועם עגלה של 2 תינוקות
מולו בתוך הקפה, ונילי מסתובבת כלעומת שבאה. גם אם הוא יזכור
אותה וגם אם לא, היא לא תוכל לשבת ולשתות את הקפה בשקט
כשזיכרון הילדות ההוא- איך שהיא הצליחה לדחוף את בני הג'באר
לתוך השלולית מלאת הבוץ וכך ביום אחד להרוס לו את התדמית לכל
חייו- יעלה ויצוף. שוב.

בית קפה פינתי אחר, כנראה. כולם אותו הדבר, ונדמה שבגלל זה כל
הפינות הן אותו הדבר, וכל האנשים הם אותו הדבר, ואין איך
להתחמק מזה.
קפה הלאטה שנילי מזמינה הוא סתמי. יאללה, הקווים קוראים לנילי
בשמה, שתפסיק לבזבז זמן.

"רק על הקווים, רק על הקווים"... נילי מפזמת לעצמה את הפרסומת
הנשכחת ההיא. קו מס' 347683 עוצר לידה, תופס אותה באמצע הטיילת
פינת רח' הירקון, תופס את כף ידה של נילי ומסמן בטוש אדום את
נקודת ההתחברות שלו אתה.

הוא תופס את ראשה הסימטרי של נילי ונכנס עם כל גופו דרך האוזן.
נילי מתמוטטת, וקמה כמו אישה אחרת. היא אמירה יעקבסון, רבנית
רפורמית מבני ברק.

ביום שכזה, לאמירה סוף סוף מגיעה המנוחה שלה. אבל לא- היא
חייבת להסתובב בעיר, לפגוש אנשים, לדבר. כאילו שזה לא האוכל,
או השגרה, או כל חומריות אחרת שמניעים אותה, אלא אלוהות.
אמונה.
זה הרעב שלה, זאת האהבה שלה. זה הגבר שלה. הקב"ה.

נחום, בעלה, לא שמח אתה על הבחירה שלה. היא רוצה להיות אחרת
ממה שקובע הרב הקהילתי, זה שאומר למי מצביעים בבחירות ומה הערך
שלה. לפי ההלכה, שלא זזה לשום מקום בערך מאז מאה, מאתיים שנים
טובות. היא רוצה שהבורא, הטוב והמטיב, יתחדש.
"כמו שהוא מתחדש בטבע, כך עליו להתחדש בספרי הלמידה,
בפרשנויות, במצוות ובפסקי הההלכה. אלוהים לא נכלא בין ספרי
התלמוד והגמרא לפני כל כך הרבה שנים והפסיק להתקדם. הוא ברח
מאיתנו, ואנחנו נשארנו עם מילים מתות", ככה אמירה משננת נמרצות
למי ששואל וגם למי שלא.  

אמירה אוהבת את בעלה, ובכל זאת... האם זה נגמר? האם יש המשך
לקו שלה בלעדיו, היא תוהה בינה לבין עצמה. האם יש לכך
משמעות?... מהי?
 
בין שיחה עירנית אחת לאחרת, היא חולמת על הקווים האלה, שיש
רמיזות לגביהן בכתובים. "הרי הקווים ממשיכים לכיוון מסויים.
אפשר למשוך קו עד אינסוף. מה האינסוף הזה? אלוהים? איך מגיעים
לשם?... בוודאי, אין משמעות לנקודה כזאת או אחרת על הקו."

ליד חנות לפירסינג וקעקועים עוצר אותה קו 789546, וחודר לתוכה.
צבעים עזים, מפעפעים, והנה אמירה יעקבסון מתמוטטת וקמה כחני
כהן, חיילת בסדיר שמשרתת בגדוד 506 בצפון בתור מש"קית ת"ש.

חני מסתובבת בעיר, היא קיבלה את הגימלים שלה וסיימה את ענייניה
בצריפין, בחר"פ. אבל היא לא מסוגלת לחזור לבסיס. היא מרגישה
צורך עז לטייל, לעשות משהו נורמלי, אולי בשביל כל הלוחמים
שאיתה בגדוד- שגם השבוע כנראה ייאלצו לסגור שבת. השבת הרביעית
כבר. יש לה מזל שנחת עליה פתאום הניתוח הזה בבטן שהיא צריכה
לעבור. את השם של זה עדיין קשה לה לבטא.
"או שהרופאים בצה"ל יודעים על מה הם מדברים ונותנים את הטיפול
הלא- נכון, או שהם סתם ממציאים בולשיט כדי לכסות על העובדה
שבאזרחות הם חרא של רופאים ע"י שימוש בשמות הכי מופלצים
שיכולים להיות למחלות... לא איכפת לי, כל עוד יוצא לי מזה גימל
או שניים בכל השירות המזדיין הזה".

חני משתעשעת ברעיון של לחזור הביתה ולהפתיע את אימא, אבל
איזשהו קול בתוכה דורש ממנה להיות לבד. לא לדבר עם אף אחד, על
אף אחד, לא לשמוע כלום שקשור אליה או מתייחס למה שעובר עליה
בצפון.
היא כן נהנית מהתפקיד שלה, כך היא מודה לפעמים לפני חבריה
לשכבה שהייתה בה, אבל זה מוחק אותה מבפנים בכל פעם מחדש, כשהיא
שומעת עד כמה קשים החיים של החיילים שלה, ועד כמה הם תלויים
בה, ומי היא בסך הכל? עוד חיילת שרוצה להגיע הביתה בשלום.
חצאית ספוגה בדמעות.

חני כבר מחכה למחר. "מחר, סוף סוף אני אוכל למחוק את החודש
האחד לפני החודש שלפני החודש שאני סוף סוף יוצאת מהצבא המסריח
הזה. עד כמה שיכול להיות שאני אתגעגע לכל זה, היום האמת היא
שאני כל כך שמה זין ענקי על הכל. על אחים שכולים, על חיילים
בודדים, על כאלה שצריכים השלמת הכנסה ואלה שצריכים אישור
עבודה. על כו-לם. ועל הקצינה שלי והמג"ד והאפסנאי והנהג
באוטובוס ואימא ואבא ושלומי וניקי. אני שמה פס ארוך כמו השירות
שלי על כל אחד בעולם. שיקפצו לי. אני אחרי הצבא אתחבא לי באיזה
פינה נידחת בהודו, אני לא אתן אפילו לפרות הקדושות להפריע לי.
אני לעולם לא אחזור לכאן יותר. אני לא אתגעגע, ואף אחד לא
יתגעגע".  

חני נעמדת מול המכון להכוונת חיילים משוחררים, כולה ציפייה
ומחשבות אופטימיות, או שלא, וקו 667889 נעמד מאחוריה, טופח על
גבה ופתאום נבלע בתוך פיה. היא מתעלפת, וקמה כנטלי בן סימון,
תיכוניסטית בשנה האחרונה שלה בתיכון "עמל".

נטלי לא מאמינה שהיא התמוטטה ככה על הרצפה. איזה פאדיחה... הרי
עכשיו כבר ערב, והיום לא הייתה לה שום סיבה הגיונית להתעלף.
היא לא רעבה. אולי. "בעצם בא לי... שווארמה בלאפה עם כל
התוספות, וקולה. לא, זה משמין.  אודי יכעס עליי שאני אוכלת ככה
כמו פרה. יאללה, מי שם עליו?... בעצם, מי לא שמה עליו? כוס אמא
של כל הכוסיות האלה שהוא מסתובב אתן. אני כל הזמן צריכה
להתחרות בקווים המושלמים של הגזרות החטובות הנצחיות האלה.
זונות. אני רעבה. אני אחכה עד מחר".

נטלי עוצרת ליד חנות בגדים, ונכנסת למדוד ואולי לקנות משהו.
הבגדים הקצרצרים חזרו לאופנת הקיץ, טוב מאוד. צבעוני, צעקני,
מגונדר, גולש. טוב מאוד. נטלי מודדת שמלה פרחונית, שלפני שנה
בערך היא הייתה מתפוצצת מצחוק אם היו אומרים לה שהיא תשקול יום
אחד ברצינות את הקנייה שלה. גם בגלל שהיא שמנה כל כך, וגם בגלל
שזה כבר כל כך פאסה...

אבל עכשיו כבר עברה שנה, והיא ירדה כבר את העשרים ושמונה קילו
לקראת ה- 48 קילו הרחוק. חסרים עוד עשרה קילו, והיא פגז. ואז
היא תוכל אפילו לזרוק את אודי, שיקנא הכלב, שיישבר לחתיכות.
ולקחת לה את מי שהיא רוצה.
ואז, אחרי שמלה אחת או שתיים, שהיא התעקשה לקחת במידה 0, היא
יוצאת בחמת זעם מתא ההלבשה. "זה משמין אותי. אני שמנה".
והמוכרות? מוכרות. הן לא דיאטניות, לא תזונאיות, לא מדריכות
כושר. במקרה הטוב ביותר, זאת תהיה בחורה יפה שעשתה משהו כדי
להגיע לזה.
"את צריכה להוריד עוד קצת בשביל הבגדים האלה".

נטלי לוקחת משהו אחר, איזה כובע או משהו נייטרלי שכזה, ויוצאת
החוצה מהחנות. הפעם, בלי הרבה תקווה בראש. די, היא כבר לא
מסוגלת להתמודד עם כל הלימודים האלה, וזה שעוד מעט צבא והיא
צריכה להיות בשיא הכושר כדי לא להפוך לפקידה במשך שנתיים, וזה
שנפרדים מכולם והחבר אודי והכוסיות שלו והחברים שלו ואבאמא שלו
ואמא שלה ואבא שלה והחברות שלה והמכוערים שלה...
מה יהיה בצבא?...
מדים לבנים מלאכיים של חיל הים או ירוקים זוועה של מג"ב?
באיזה קו היא תשרת?
היא תעשה קווים בגזרת יהודה, או שכל מה שהיא תעשה זה להעלות
לקו 2 את ק. תחזוקה?
לעזאזל עם כל זה.

ליד קונדיטוריה איכותית עוצר את נטלי קו 467583, נכנס לה לראש,
היא מתמוטטת וקמה. היא רונית אוהד, סטודנטית בחוג ללימודי מזרח
אסיה באוניברסיטת ת"א, שנה שלישית.

רונית מתאוששת מהכאב החזק שאוחז בראשה. עדיין השפעות ההנג אובר
מהמסיבה של אתמול? הג'וינט, המוזיקה המפוצצת, האלכוהול
שבינתיים חורר לה את כל הקיבה?...
יכול להיות. יכול היות שזה פשוט אחד מהימים האלה. "הימים האלה
קורים לעיתים תכופות מדי לאחרונה. זה פשוט לא הגיוני. אני
דווקא מאוד רגועה, מאוד שלווה, מאוד זורמת. מה אתי? זה יעבור
לי. אני רק צריכה לשחרר את כל המתחים האלה, לבקש מג'והר שיעשה
לי מסאג' היום בערב. אני לא מכירה את הכאבים האלה."

"אולי אני אוותר היום על ללכת למצוא עבודה. זה מאוד מתסכל, כל
העסק הזה. עד שלא יהיה לי את התואר ביד, אין לי על מה לדבר עם
אף אחד. עד שאני לא אהיה ד"ר לאקיופקנטורה, עם מומחיות בשיאצו
ובמהטמה גאנדי ואמא תרזה, אין לי מה לעשות. בינתיים, יש לי את
ג'והי שלי... אולי אני אביא אתו ילדים לעולם, וככה נוכל לפתור
את כל המצב המסריח הזה במדינה הזאת. השלום יתחיל מאיתנו. אני
אחנך את הילדים שלי לאהוב את כדור הארץ, יהיו להם ערכים. לא
כמו הערכים שאני לא קיבלתי בבית. לא כמו הרובוטריקים שראיתי כל
היום. ערכים. מי כבר יודע בימינו מה זה ערכים?"...

רונית עולה על קו 5, לכיוון התחנה המרכזית, אבל היא לא בטוחה
בעצמה. אולי היא צריכה לבדוק את עצמה? יכול להיות שמישהו דפק
אותה אתמול בלילה כשהיא הייתה שיכורה לחלוטין, ועכשיו היא
בהריון?
היא נוסעת לקופ"ח.
בדיקה רפואית כללית. לא, הרופאה אומרת לה שהיא לא בהריון.
"איזה מזל", חולפת המחשבה במוחה של רונית, ואז הרופאה אומרת
לה: "אבל יש לי חדשות רעות בשבילך". "מה?", מחזירה לה רונית.
כמעט בשאננות מוחלטת.
"יש לך גידול ענקי בראש. אם לא נתחיל כבר ממחר בסדרת הטיפולים
הנחוצה, את לא תשרדי יותר מחצי שנה. אם נתחיל לטפל בך, זה יהיה
מלווה בהמון כאב, אנחנו ואת נצטרך שהמשפחה שלך תהיה שם לצדך
בכל רגע, ומאוד ייתכן שנצטרך להשתמש בשלב הראשון בכימותרפיה.
זה לא ייראה טוב, אבל אני בטוחה שאת תהיי מספיק חזקה כדי
להתמודד עם זה".
רונית מנסה למצוא את החמצן שהיה לה בריאות, הריאות שואבות
ושואבות ואין אוויר למרפא. יש אוויר תעשייתי מזוהם. עשן
סיגריות וערפיח מכוניות. אש גיהנום מודרנית.
"את יכולה להירגע. אני אהיה לצדך גם כן בכל שלבי הטיפול. לי,
בתור רופאה, חשובה הכנות והאמינות, ולכן לא אחסוך ממך את המצב
האמיתי שלך. רק כך תוכלי להתמודד עם זה בלי לדאוג לעשרים אלף
תיאוריות של 'מה יקרה אם'."
רונית משיבה מבט של שה תמים שהרגע העבירו בין ראשו לגופו סכין
מאכלת, ובאוויר המועט שיש לה לוחשת: "אהההה... אבל אני לא רוצה
את כל זה בכלל... אני לא רוצה אמת, אני לא רוצה כנות, אני לא
רוצה אמינות, אני לא רוצה רחמים... אההה...  אני לא רוצה
שינחמו אותי ויספידו אותי... אני לא רוצה למות!..."

רונית קמה בשארית כוחותיה מהכיסא, ובדמעות שיוצרות קווים
מושלמים ובלתי שבירים על לחייה האדומות מזעם ומעלבון ומחרדה
ומהלם- היא יוצאת מהמרפאה, בלי התיק שלה, בלי הספר "אנרגיות
חיוביות לפי מאו צ'ה אונג", ובשער החשמלי שבין הרחוב הקר
והמחשיך ובין המרפאה המחוממת והמסנוורת, תופס אותה- לפני
שתיפול- קו 635472, נכנס לה לתוך הראש. סופית, היא מתמוטטת.

היא קמה בתור פרופ' צביה רוזנטל, פרופ' לרפואת שיניים. צביה
עברה היום יום קשה במיוחד. היא לא הייתה מגדירה את היום הזה
היום הקשה בחייה. ובכל זאת, כנראה מרוב שמחשבותיה נדדו רחוק,
פתאום היא מוצאת את עצמה יושבת בבית קפה, עם המון אנשים מסביבה
שמביאים לה מים ושואלים אותה אם היא בסדר, צועקים "הנה היא
מתעוררת! היא בסדר!".

צביה שואלת את כולם "מה קרה לי?", ויש מי שעונים לה שהם מצאו
אותה מוטלת בחשיכה מול המרפאה, שהכניסו אותה למרפאה ובמרפאה רק
אמרו שהיא מעולפת ושצריך להשקות אותה מים ולתת לה לשבת לנוח.
צביה מודה לכולם, שותה את המים, עדיין מעט מסוחררת, ותוהה מאין
כל זה בא. האם עכשיו, אחרי שישים שנה שלא הייתה לה ולו בעיה
בריאותית אחת, סוף סוף הזיקנה באה ומשתלטת על גופה?

"אכן, הזיקנה הזאת. הזקנה הזאת, החלשה הזאת, לוקחת לי את מקום
העבודה. גורמת לי להתעייף כשאני רצה ומשחקת עם הנכדים שלי
בגינה. מכאיבה לי בגב. מקמטת אותי. משפילה אותי. אין משמעות
לזה שאני פרופ', אם אני כבר בגיל כזה כל כך זקנה, עד כדי כך
שאני מתעלפת באמצע הרחוב. זהו, אני עם רגל אחת בקבר...
לפחות יאנק עדיין אתי. שנינו מתקמטים ונהיים שלומפרים
וילדותיים ביחד. שנינו הופכים מגוחכים בו זמנית. והוא עדיין
כזה גבר נאה בעיניי. היה לי המון מזל. אין הרבה גברים שמסוגלים
לחיות עם נשים קרייריסטיות. והוא תמך בי בכל הזמן הזה. תודה
לאל".

צביה מסיימת את השתייה שלה, מבקשת לשלם אך המלצרית הצעירה
מתווכחת אתה שהיא לא מוכנה לקבל על הבקבוק שום תשלום. בחוסר
אונים מסויים חוזרת צביה לביתה הקט והצנוע, ברחוב תל אביבי
ישן, שעדיין דומה בדיוק לאותה תמונת הרחוב שבה היא מצולמת עם
יאנק ועם הילדים, ב-1949. הבתים שנראו אז יציבים במידה סבירה,
היום כבר מתמוטטים אחד אחרי השני, אבל צורת הרחוב היא אותו
הדבר בדיוק. אותה תל אביב. אבל, פעם היא הייתה עם הרבה יותר
שמש...

צביה עולה לאיטה בחדר המדרגות הקטן והרעוע, פותחת את דלת
דירתה, נועלת את הדלת, מניחה את התיק על וו התלייה וכן את
מעילה. מתיישבת לה בסלון, וקוראת את העיתון שיאנק קנה
בצהריים.
אבל... רגע... משהו לא מסתדר. התאריך של העיתון זה מאתמול,
ויאנק אף פעם לא שוכח לקנות עיתון חדש בבוקר או בצהריים...!
"יאנק?... יאנק?... חזרתי הביתה, יאנק. איפה אתה? אתה
כאן?..."
מסתובבת לה צביה ברחבי הדירה הקטנה. במטבח, היא מוצאת את
יאנק.

צעקה חרישית וקטנה נבלעת בפיה ואז משתחררת לכדי זעקת אימים.
יאנק מוטל על רצפת המטבח בתוך שלולית אינסופית של דם, סכין
מונחת לה בשקט מתמם ליד צווארו השסוע, וזבובים מלקטים להם בשקט
מופתי חתיכות מהסלט שיאנק בדיוק סיים להכין.

זאת הפעם השנייה שצביה מתמוטטת היום. או שאולי היא כל היום
התמוטטה? היא לא יודעת.
אחרי הבדיקות המשטרתיות, מסתבר שמדובר בשוד. טיפוסי, רגיל,
ומשום מה השודדים ראו צורך לרצוח את יאנק. לא ברור למה. הם
ינסו למצוא את החשודים, להביאם למעצר, לשפוט אותם, לקחת מהם
ולהחזיר לצביה את הרכוש שנגנב.
צביה שואלת את השוטרים: "את יאנק, תוכלו להחזיר לי?..."
השוטרים מרכינים ראשם ויוצאים מהדירה...
צביה בכלל לא הבחינה שהיה שוד בדירה. ואיך יכלה להבחין בכך,
כשהאדם שהכי חשוב בעולמה איננו, נהרג בדרך כל כך אכזרית?

מחשבה אופטימית לא צפויה, אולי מאוד לוגית ואופיינית לפרופ',
עולה בלבה של צביה: הרי הם עוד ייפגשו שוב. זה לא ייתכן שיש
כזה סיום טראגי לאהבה שלה ושל יאנק. הרי הקו שלו והקו שלה הם
אותו הקו. כנראה הוא נרצח בדיוק כשהיא התעלפה. עד כדי כך
מחוברים הם בכל מאודם האחד לשנייה. הם עוד ייפגשו.

שנייה לפני שצביה מחדירה ללבה את הסכין המתהפכת, נכנס בסערה
לדירתה קו 555555, וחודר לתוך החתך העמוק שהורג ברכות את צביה
האצילה.

הוא מתעורר בתור יעקב, או קובי, יענקל'ה, או איך שלא יחליטו
לכנותו. בוקר חדש. הוא צריך למהר לביה"ס, אבל המיטה הרבה יותר
נחמדה.
"החלום הזה היה ממש מוזר. דם, סכינים, שוטרים. חבל ששוורצנגר
לא יכל לראות את החלום הזה, הוא היה עושה מזה אחלה סרט אקשן.
אוף, לא בא לי לקום. לא רוצה. מה כבר יהיה מיוחד היום?"
"קוביל'ה, תקום! תאכל ארוחת בוקר! יאללה, בוקר חדש!", פותחת
בסערה את הוילונות של החדר הגדול ומלא הצעצועים המגניבים אמו
של קובי, נילי.

קובי מתלבש ומצחצח שיניים כמו ילד טוב, עושה את כל מה שהוא
אמור לעשות, ממש ילד טוב. "מה עובר עליי היום? מה זה החנוניות
הזאת שנחתה עליי? ממתי אני כזה ילד טוב ירושלים?"...

קובי יושב בכיתה, בקרוב יום העצמאות. "בר אדון יעקב בכיתה?"
"כן, המורה ציפי".
במחברת הוא מצייר אשה זקנה ברישום עיפרון. הוא מופתע מהכישרון
הפתאומי שלו. ולמה בא לו לצייר אשה זקנה? מי זאת?
"בואנה, חסר לי אם מישהו מהחבר'ה יראה את זה. יאכלו אותי חי.
כדאי שאני אשים את זה בתיק".

אבל קובי לא מסוגל. הוא כמעט מחוייב, בעצם, יהיה נכון לומר
מחוייב לחלוטין- לכל קו, לכל קמט, לכל בקע, לכל כתם, לכל שערה,
לכל חוט פרום בדמותה של האשה הזקנה.

העיפרון לא נח, ממשיך הוא לצייר עוד, ועוד, ועוד.
 


                               אינסוף