לפני הרבה שנים אמר לי אחד מן המרצים שלי: "זקנים צריך להרוג
כל עוד הם עדיין צעירים רודולף ג'ורדך, הלא כן?". במשפט זה היה
מן לגלוג וכעס, אך כרגע אני מפרש אותו אחרת, אולי הוא צדק?

שמש הבוקר האירה את כל החדר, הציפורים בחוץ כבר התחילו את
שירתם העליזה של בוקר יום שלישי יפה ומיוחד. יוני פקח את עיניו
משינת לילה נהדרת אשר ארכה לפחות 9 שעות שלמות, יותר מאשר הוא
יכול להרשות לעצמו באופן רגיל. הוא הביט הנה והנה, מתח את ידיו
וקם ממיטתו.
עוד יום לימודים מעצבן מתחיל, חשב הוא לעצמו, עוד יום של שעמום
בית ספרי, ללא שום עניין ותכלית בו. הוא התלבש ויצא למטבח, שם
כרגיל חימם לו את קומקום המים ומשרתחו מזג לעצמו כוס של תה חם
ושתה אותו במספר לגימות. לאחר מכן לקח את התיק שלו ויצא אל
הרחוב.
כל דרכו אל עבר בית הספר מחשבתו הייתה טרודה, אותה המחשבה
הטורדנית אשר איננה עוזבת אותו כבר שבועות. הוא אפילו לא שם לב
אל עמית, חברו הטוב ביותר, שקרא לו מאחוריו, לא עצר לרגע עד
הגעתו אל דלת הכיתה.
"מדוע אתה לא מסתכל, קראתי לך!" צעק עליו עמית, זורק את התיק
שלו על הכסא ליד יוני, "כמה אני יכול לקרוא לך? מה אתה חרש?".
יוני הסתכל עליו במבט שכלל הן פליאה רבה ומצד שני חוסר
התייחסות, "סליחה, לא שמתי לב שאתה מאחורי". שוב זה, הבין
עמית, הוא הכיר את יוני זמן רב מספיק כדי להבין על מה חושב
חברו.
כל שאר התלמידים גם כן נכנסו לכיתה, הצלצול החריש את כל
שיחותיהם ואלו נפסקו לחלוטין כשהמורה נכנסה. יוני ידע שזה מאד
נוח שמחשבותיו אינן צריכות להאט את קצבן או להפסק בניגוד
לשיחות חבריו כאשר המורה נכנסת לכיתה, ולכן היה הוא יכול
להמשיך ולהרהר באותה הבעיה שלו. הנוחות הזאת נלקחה ממנו ברגע
בו המורה ביקשה ממנו לענות על שאלה, אך הוא חזר אל הרהוריו רגע
קט אחר כך.
בהפסקה יוני ועמית יצאו מכיתתם והלכו אל עבר חצר בית הספר,
המקום המועדף לבילויים, המקום בו יוני יכל לראות סוף כל סוף את
מושא הרהוריו ומחשבותיו. היא עמדה באמצע מגרש הכדורגל, הרוח
העיפה את שערה הארוך וקרן השמש פגעה בה בדיוק בשנייה שיוני
הביט עליה, בעיניו הוא ראה מלאך שירד מן השמים, הוא קיווה
שאותו המלאך יושיט אליו את אצבעו ויגע בו, תקוות לא תמיד
מתגשמות.
"עמית, תן לי מהר רעיון לשיחה, אני חייב משהו חשוב שלא יראה
כאילו... נו אתה יודע!"
"שוב היא? לא נמאס לך לחשוב עליה כל הזמן? די! טוב רעיון... לך
דבר אתה על השיעור של אתמול".
"תודה את המציל שלי" קרא יוני חצי בצעקה, כיוון שהוא היה כבר
בדרכו למטה אל עבר המגרש.
היא הייתה כל מה שהוא חלם למצוא בנערה, חמודה, חכמה, מצחיקה,
כל התכונות אשר אפיינו בעיניו את מודל החן הנשי. כל יום היה
מוצא סיבה להיות קרוב אליה, לשמוע אותה, לדבר אתה, אך כל יום
מחדש היה נבהל מלעשות משהו בקשר לאהבתו אליה. לרוב יוני לא
פחד, הוא היה שקול בהחלטותיו, אף פעם לא עשה משהו ללא מחשבת
תחילה, אך לא חשש להיכנס לשום תסבוכת, הוא ידע לצאת מהן. ממנה
הוא פחד "פחד מוות", פחד מזה שהיא תאמר לו "לא", ואז כבר לא
יוכל הוא להרהר עליה, לחשוב עליה, זה יחרוץ את גורלו לעד.
המדרגות שהובילו אליה נראו כאילו שלא יגמרו לעולם, "היום", הוא
אמר לעצמו, "היום אני אציע לה לצאת איתי". הוא ידע שהוא אומר
את זה לעצמו בכל השבועות האחרונים ולא ממש מבצע את מה שמתכנן
אך הוא תכנן את זה כל פעם ופעם.
"מעיין, מעיין, מה שלומך? את נראית נהדר היום!"
"תודה יוני, בסדר גמור..."
השיחה נתקעה, זה הדר האחרון שיוני רצה, הוא אהב תמיד לדעת מה
לומר, תמיד לשלוף משהו, אך לידה הוא פשוט נמס, נכשל מלהגיד
דבר. למזלו או לא למזלו צלצול סיום ההפסקה סיים את "פגישתם".
"טוב נלך לעוד שיעור מדהים", היא צחקה, הוא היה כעת מרוצה
מעצמו, בדרכו למעלה הוא חשב על התקדמותו הרבה ביחסיו עם מעיין,
על זה שהוא גרם לה לצחוק.
צחוק הגורל היה שמעיין מצידה, כשהיא עולה במדרגות מצדו השני של
הבית ספר חשבה בדיוק על אותו הדבר.

ימים עברו, יוני המשיך להרהר במחשבותיו על מעיין והיא המשיכה
לחשוב עליו.
אם הם רק היו חושבים פחות...
המרצה שלי צדק, את הזקנים באמת צריך להרוג כל עוד הם צעירים.