והוא שנא אותה.
כמו שהים שונא את המים, הוא שנא אותה.
לא היה לו מה לעשות, אז הוא בחר לשנוא, בהתחלה בצורה מודעת
ולאחר מכן היה כבר מאוחר מדי - לבו החמיץ כמו יין שאבד עליו
הכלח, ולא נותר אלא להכין איתו סלט.
חלפה שנה, ועוד שלוש בעקבותיה,והשגרה - הרוצחת הבלתי נראית,
נתנה את
אותותיה. עוד יום ראשון, עוד יום שני, עוד יום השואה, עוד יום
העצמאות
ואז זה היכה בו - הוא כלום. כל השנים אמרו לו שהוא מיוחד
(כמובן שרק אימו
אמרה לו זאת) והוא בחר להאמין בזה, אך בבת אחת הוא הבין שכל
מחשבה, רצון
או געגוע נחוו על ידי אחרים לפניו ונחווים על ידי טובים ממנו
ברגע זה.
הוא מיותר.  
השנאה מיותרת.

ואז הוא ראה אותה. ארבע שנים הוא לא ראה אותה, ופתאום היא
מופיעה.
אמנם היו לו כמה תמונות שלה - בתוכניה מההצגה האחרונה שלה - שם
הוא ראה
אותה פעם אחרונה, אך הוא לא אזר אומץ להביט בהם כל השנים.
ופתאום היא מופיע.
היא נראתה, קשה להאמין, אפילו יותר טוב מלפני הצבא- פניה בלטו
בהמולה
כמו ספר של סטיבן קינג במדף ספרי ילדים, עיניה - מזמינות אך
מרתיעות,
שדיה זקורים כצבעונים מפוחדים, החוששים ממגע מזמרתו של הגנן.
אולי הפעם, כן, הפעם הוא יגלה לה, לא אכפת לו מהתוצאות, הוא
יגלה לה.
הוא החל לפסוע לעברה, ארבע השנים האחרונות חולפות מול עיניו -

הספרים הישנים, החדשות, השגרה. הרי ממילא לא נהיה כאן עוד
שמונים שנה.
הוא ניסה ללכוד את מבטה, הוא חייך, סוף סוף, הוא היה מאושר -
הוא אהב אותה.
הוא כמעט נגע, אך היא נעלמה - קו מספר חמש.
הוא שנא אותה