פעם שיחקתי בגפרורים למרות שאמרו לי לא. שיחקתי עד שהשמש שקעה
ומרוב ששיחקתי בגפרורים כבר הידיים שלי היו שחורות מפיח.
וקמתי בבוקר כשכולי מלאה בפיח, נקי. קמתי וראיתי המון בלאגן
מסודר בשורות בין הפינות של הקירות. לחדר שש פינות. והייתי
חייבת להמשיך לשחק עם הגפרורים שלי, הרגשתי שזאת המשמעות של
החיים. אבל היה לי משעמם. סתם להוציא גפרור אחר גפרור במשך
שעות ארוכות ולהדליק אותם. באותו הבוקר החלטתי לשדרג את הדלקת
הגפרורים והחלטתי להצית לפיד. ולא סתם לפיד, לפיד נוטף בנזין.
רק נגעתי בבד הלפיד ונשפך לי לידיים ליטר של בנזין. ולא היה לי
מה לעשות עם הבנזין שנשפך לי לידיים אז שתיתי אותו. חמישה ליטר
בנזין. ואז היה לי שוב משעמם. אז בכל זאת הצתתי את הלפיד.
והלפיד בער לו בדממה. ונגעתי באש. פתאום היא נכנסה לי דרך
הציפורן בכף היד השמאלית. משם, בלי להגיד ג'ק רובינזון, האש
ישר עברה לשרוף את הלב שלי. והתחיל להיות לי חם מאוד. ומהלב
שלי, ישר עברה האש לקצה ציפורן בוהן הרגל השמאלית. והבעירה את
כל האיזור. האש חמה, צורבת ושורפת לי את הלב והציפורן.  משם
עבר הישר לסרעפת. האש עטפה את הסרעפת בחום ושרפה אותה. כאב לי
כל כך. אני כבר לא רוצה את האש הזאת יותר, ואני מצטערת שהצתתי
את הלפיד או ששתיתי את הבנזין, ואני מצטערת ששרפתי גפרורים
ביומיים האחרונים. ואני שונאת אש ואני שונאת. ואני רק רוצה
לשלוף אותה ממני, אבל אני לא מצליחה. וכואב לי, כל כך כואב לי
והאש שורפת את הקיבה והמעיים, והריאות. ואני לא מצליחה לנשום.
העשן חונק אותי והאש שורפת את הריאות שלי ואת קנה הנשימה שלי,
את השיער שלי, את העיניים והשפתיים שלי. ואני רק רוצה הביתה.
ואני צועקת, צורחת. ואף אחד לא מבין אותי, אף אחד לא שומע
אותי. רק אני יודעת שאני צועקת, רק אני יודעת שאני נשרפת, רק
אני יודעת שחם לי, רק אני יודעת מאיפה האש הזאת באה. ואני רק
מנסה להקיא אותה אבל הגרון שלי גם נשרף והלשון. ואז אני רצה
בכדי לשכוח את הכאב שלי אבל האש רק מתלקחת בי ולא יוצאת. ואף
אחד לא רואה אותי רצה, אף אחד לא יודע. ואני לא מוותרת. אני
מנסה להרגיע אותה. אני שרה לה שירים ומקריאה לה סיפורים אבל
היא לא יוצאת. היא לא מוותרת. היא בתוכי והיא לא מוכנה לעזוב
אותי כבר. ואף אחד לא מבין. אני צועקת ומסבירה, מסבירה וצועקת
וניסיתי הכל! באמת שניסיתי הכל כדי להוציא אותה.
ואני נשרפת ונכווית. רק אני יכולה לעזור לי ולאש.