כל זמן שעמוק בתוך הלב
הנפש היהודית פועמת בחוזקה
בקצוות המזרח
העיניים פונות לכיוון ירושלים
עוד לא איבדנו תקווה
תקוותנו בת 2000 שנה
הרצון להיות עם חופשי
בארצנו
ארץ ישראל

רציתי לשתף במשהו אישי. בטקסים, בהם הטקס מסתיים בהמנון
המדינה, אני לא שרה. אין זה משום שאינני יודעת את המילים או כי
אינני מרגישה צורך לשיר אותו, אני פשוט אוהבת להקשיב. להקשיב
לאנשים שכן שרים ומכך ללמוד על אופיה של המדינה ולהרגיש את
האחדות הלאומית שלנו.
אנשים בארץ מעולם לא שרים את התקווה, הם לוחשים אותה, כאילו
היא כמעט ואבדה. אם נשווה אותנו לארצות הברית - הרי כך או כך
תמיד נתחקה אחריהם - אצלם ההמנון הלאומי הוא הגאווה. כאשר הם
שרים אותו הם שרים, מכל הלב. אני מניחה שזאת משום שההמנון שלהם
מנדבר על ניצחון ושלנו על תקווה, אך גם המנון שמשדר תקווה יכול
לתת הרגשה של עצמה וכוח, כוחו של העם היהודי להגן על ארצו.
נתקלתי בשני מקרים בהם אנשים באמת שרו את התקווה, תאמינו לי זה
מרגש. לשמוע אנשים שמה שמאחד אותם זה היותם יהודים ואזרחי
מדינת ישראל, שרים בקול אחד את ההמנון הלאומי. שרים אותו, לא
לוחשים אותו.
הפעם הראשונה היתה כשהייתי במסע בפולין. שם, ליד כל המראות
המזעזעים והמחשבות על הזוועות שהתרחשו שם, נוצר הדחף הפנימי
באמת לשיר את התקווה, כדי להוכיח לעצמנו שהנה אנחנו עדיין כאן,
יש לנו המשכיות ולא ניתן לאף אחד בשום דרך לקטוע את זה.
הפעם השניה היתה בטקס יום הזכרון לחללי מערכות ישראל שבסופו
לוותה שירת התקווה בגיטרה, בווליום לא חלש. עצם העובדה שיש
ליווי, או אולי זה בגלל סוג הליווי, גרם לאנשים באמת להרים את
קולם ולא להתבייש לשיר או סתם לשיר חלש כדי שלא ישמעו.
התקווה שלנו היא האחדות שלנו, הגאווה שלנו, אנחנו צריכים
להפסיק לבלוע אותה ולתת לה משמעות.
בטקסים של יום הזכרון השנה ובכלל בשנים האחרונות נתנו דגש חזק
על נפגעי פעולות הטרור. אם פעם הסרטונים הקצרים דברו על החייל
שיצא למלחמה ולא שב הביתה, היום הם מדברים על החיילת שהלכה
לפאב או לקניון ולעולם לא חזרה. המדינה שלנו, כל כולה, נהייתה
חזית אחת גדולה. אם אנחנו לא נשמור על עצמנו, אף אחד לא ישמור.
אם אנחנו נאבד תקווה, אף אחד לא יקווה בשבילנו.
באחד הטקסים שנוכחתי בהם השנה, הזמרת ששרה עם הקהל את התקווה
התבלבלה ופספסה את המשפט "נפש יהודי הומיה". האם באמת איבדנו
את התקווה? האם היא לא משהו שפועם בתוכנו?
בתוך תוכי אני תמיד מקווה, גם אם המציאות לא נותנת לי להראות
את זה. אני חושבת שהתקווה שלנו היא האחדות שלנו וזה מה שמייחד
אותנו ומבדיל אותנו מעמים אחרים.
לסיכום "אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת, רק מילה בעברית
זורמת בעורקיי אל נשמתי.."