שרב כבד נשבר,
פרדס הטיף ניחוח,
וצליל שקט עבר,
סילסל בין הפרחים.
מתוק מדבש היה,
גם רך וגם קשוח,
מוליך אותי מחוף של מבטחים.
וארחף אליו, וכמו פרפר הייתי,
כמהה לטיפת הצוף, לאור השמש.

אך אומץ לב לי יש,
ניצוץ קפוא של שכל.
שים עוקץ בזנבי ואהיה דבורה.
אקפיא אותו, החמקמק,
אצוק אותו לתוך מילים ואותיות,
ויצוץ כזהב ומתכת,
ופרחים של זהב אז אשתול בגינה.
וצמחו הפרחים, והיו לשירה.