הבריחה האחרונה משער השינה.
המבט האחרון בשיער תחת ההינומה.
המצפון שפסק בגלל שימוש יתר.
חבקי אותי חיבוק משי בידיי הנחושת,
ידיי אצבעות הסיגריה הבלתי מושחרות,
תני את כל שאין, כי אנחנו, שנינו, פוליטיקאים של חסר,
ומיטתנו שרה את התרסקות מגדל בבל, ואנו רק שואלים
על אילו יסודות נבנה? נסתער כמו קוזאקים,
על מלווית בריבית וסוחרי צעיפים,
לא נלבש דבר מלבד שיערך המר,
לא נסבן את ידינו, אנחנו אנשי העפר, טוב חיים של פחד
מלראות פסלים מתנפצים, אנחנו, לא לחינם, רואים.