ילדה קטנה , הולכת בצעדיים ילדותיים, ברגליים יחפות.
הולכת על פסי רכבת מוכרים, מוכרים מאוד, מוכרים מידי.
הולכת ורגלייה הקטנות טובלות בשלג השלג הלבן, אך היא כבר לא
מרגישה בכאב.

ילדה קטנה,בשערה השחור שתי צמות דקות ובשתי צמותיה נקודות
לבנות של שלג.
לגופה סמרטוט שחוק, סמרטוט אהוב שאמא הכינה.
עיניה השחורות חותכות את האויר, בוהות באנשים המבוהלים שמורדים
עכשיו גם הם ליד פסי הרכבת המוכרים.
צעקות קורעות את השמיים האפורים- הילדה נבהלת.

ילדה קטנה, הולכת ומגיעה לקצה הרמפה, עוברת בין קבוצות של
אנשים מבלי שהם ירגישו, מפזרת בינהם את נשימות המוות.
מושכת בחצאיות הנשים, מושכת במעילי הגברים, מנסה לקרוע את
הכוכב הצהוב והבלוי מחולצות הילדים, אך נסיונותיה לשווא.

ילדה קטנה, הולכת ונכנסת בשערי מחנה גדול.
נביחות כלבים נשמעות ברקע, עשן סמיך אופף את האויר.
יללות של אימהות אבודות, של ילדים יתומים של מחזרים שכבר אין
מי שתענה להם נשמעות מכל עבר, מכל פינה, מכל צריף.
צרחות, בשפה קרה,מקוטעת, מכאיבה, צעדי מגפיים גבוהות בשלג הרך
כאילו וחותמות גורל חיים בכל צעד.

ילדה קטנה, הולכת בין גדרות תייל וצריפים גדולים מעץ.
החרקים נושכים את בשרה, אך היא כבר לא מרגישה בכאב.
גופות מוטלות על הארץ, לבנות כמעט כמותה.
ומרחוק שורות של אנשים הולכות, הולכות לעברי מבני בטון מוכרים,
מאוד מוכרים מידי.

ילדה קטנה, הולכת ולא שבה, לעולם.