הכל התחיל בארוחת הבוקר הראשונה של חודש אוגוסט. אני ורפי
שמענו ברדיו באותו הבוקר את תקנות המים החדשות. כרגיל, כמו כל
שנה, הכנרת ריקה, חסכו במים, והילד המעצבן הזה שצועק "בינתיים
סוגרים את המים!"
רפי היה זה שהעלה את הרעיון להסביר הכל למיטלי. אחרי הכל, היא
היתה כבר בת שש, וגדולה מספיק כדי להבין למה אסור השנה לעשות
אמבטיות ארוכות, לשחק במים בכיור, או לפתוח ממטרה בחצר. אבל זה
הסתבר כיותר קשה ממה שתיארנו.
"אבל יורד גשם," מיטלי אמרה. "למה הכנרת לא מתמלאת מהגשם?"
"היא מתמלאת מהגשם," אמרתי. "אבל לא מספיק."
"אבל ירד המון גשם," מיטלי אמרה.
"נכון," רפי אמר. "אבל הכנרת עדיין נמצאת מתחת לקו האדום."
"מה זה הקו האדום?" מיטלי שאלה.
"זה קו דמיוני שמראה את המקום שבו יש מספיק מים. והשנה הגשם
שירד לא מילא את הכנרת עד הקו האדום," הסברתי בסבלנות.
ראיתי שמיטלי לא הבינה, ורפי לחש לי מהצד "עזבי, דרורה, בואי
פשוט נגיד לה שגם השנה אסור לעשות אמבטיות ארוכות כי היא
תתקרר."
"לא," התעקשתי. "מיטל ילדה גדולה והיא יכולה להבין."
הילדה הגדולה היתה בינתיים עסוקה מאוד בלמרוח את הביצה הרכה
שלה על כל השולחן, קצת על עצמה, וקצת על המכנסיים הורודים
החדשים שלה.
"תראי, מיטלי," אמרתי בעודי נאבקת כדי להוציא מידה את הכפית.
"זה חשוב מאוד לחסוך במים בגלל שהכנרת לא התמלאה, למרות כל
הגשמים שירדו."
"אבל אם כל הגשם הולך לכנרת," מיטלי ויתרה על הכפית והמשיכה
למרוח את הביצה הרכה באצבעותיה. "לא יכול להיות שהיא לא
מתמלאת. לדניאל יש חצר אחורית, ורק מיום אחד גשם היא התמלאה
לגמרי."
"הכנרת קצת יותר גדולה מהגינה של דניאל," אמרתי.
"נכון," מיטלי הסכימה. "אבל גם יורד עליה הרבה יותר גשם כי היא
יותר גדולה, נכון?"
שדה קטנה, הילדה הזאת.
"תראי," רפי עצר את הדיון. "תראי, מיטלי, לא כל הגשם יורד על
הכנרת. חלק מהגשם נופל כאן על האדמה, ואז הוא מתייבש, ובכלל לא
מגיע לכנרת. וככה, גם אם נדמה לך שיורד הרבה גשם, האמת היא שרק
מעט מאוד ממנו הולך לכנרת."
זה תפס את תשומת ליבה של מיטלי, והיא הרימה בפעם הראשונה את
עיניה מהעיסה הצהבהבה-לבנבנה שעל השולחן, שהצלחתי לצערי לתפוס
בה גם רמז למשהו אדום, כנראה העגבנייה שנעלמה מצלחתי באופן
חשוד בתחילת הארוחה. הייתי צריכה לדעת. בעודי נחפזת לחפש
סמרטוט, מיטלי שאלה, "אז למה לא אוספים את הגשם שנופל?"
"אוספים?" רפי התבלבל.
"כן," מיטלי התלהבה. "למה לא אוספים את הגשם שיורד כדי שהוא לא
יתייבש, ומביאים אותו לכנרת?"
רפי עדיין נראה מבולבל. "מה זאת אומרת, אוספים?"
"בדלי," מיטלי אמרה. "אתה יודע, אבא... כמו שאתה אוסף את
הצפרדעים בחורף וזורק אותם לחצר של השכן ברוך?"
רפי הסמיק קצת ואמר, "תראי, מיטלי, אנשים במדינה עובדים
ולומדים ו... אין להם זמן לאסוף מי גשמים ולהביא אותם לכנרת.
לא כולם גרים בטבריה."
"אבל א-נ-ח-נ-ו גרים בטבריה!" מיטלי נפנפה במזלג בנצחון וכמעט
עקרה לו את העין. "אם גם אני וגם דניאל וגם שרון וגם ענבל
נאסוף בדלי גדול כל יום את כל הגשם שירד, ונביא הכל לכנרת, זה
יוצא המון גשם שלא יתייבש, נכון?"
לראשונה בחייו, לרפי-יודע-הכל לא היה שום דבר לומר. הוא איבד
את המילים לגמרי. ואז הוא התחיל לצחוק וחיבק את מיטלי. "לא
המון," הוא הודה. "די מעט, ביחס למה שיש בכנרת..."
"מה זה ביחס?" מיטלי שאלה.
"חכה!" עצרתי ביציאה מהמטבח אל חדר האוכל, הסמרטוט מונף בידי
בתנועת קרב. "זה רעיון מעולה!"
"מה רעיון מעולה? לאסוף מים?" רפי שאל.
"כן," התעקשתי. הצצתי במיטלי, ועברתי לדבר באנגלית, כמו שעשינו
כל פעם כשרצינו שהיא לא תבין. "חיפשת דרך לתת למיטלי קצת
פרספקטיבה על עניין המים, נכון? איטס פרפקט. אם היא תאסוף מים
כשתתחיל עונת הגשמים היא תתחיל להבין כמה חשוב לא לבזבז
אותם."
"סימפלי וונדרפול," רפי לעג לי. "חבל שלא עושים את זה לכל
הילדים במדינת ישראל."
"באמת חבל," התרגזתי. "בסדר, מיטלי," אמרתי. "כשיתחיל החורף,
אם תרצי, נאסוף גשם וניקח אותו לכנרת כל יום. רוצה?"
"רוצה!" התלהבה מיטלי. "לכנרת כל יום!"
זה היה קצת חריג בשביל ילדה שלמדה לשחות לפני שהיא למדה ללכת,
וישנה על החול, ושהמילה הראשונה שלה היתה "פיראנה", אבל למה
לא?

וכך עברו אוגוסט וספטמבר, ומיטלי חיכתה בשקיקה לעונת הגשמים.
ציפינו שהיא תשכח עד אוקטובר, אבל ביום הגשם הראשון שעבר על
טבריה, היא הגיעה מהגן ממררת בבכי. "שכחתי את הדלי שלי," היא
אמרה. למחרת, כמובן, היא נגררה עם דלי הצפרדעים האימתני של רפי
לגן, וכמובן שלא ירד גשם. וגם ביום שאחרי. וביום שאחרי. וביום
שאחרי. בסופו של דבר, הצעתי פשרה לפני שרפי יספר למיטלי שהגשם
שהיא תאסוף (אם היא אי פעם תצליח, ארור מרפי וחוקיו המטופשים)
לא יעזור לכנרת בכלל. "מיטלי, אולי תקחי בקבוק מחר?" הצעתי.
"בקבוק גדול של קולה? אפשר להחזיק אותו בתיק, ואז לא יהיה לך
כבד."
"אבל זה פחות מים," מיטלי מחתה.
מה אני אגיד לכם, הילדה הפכה למודעת למשברי מדינה. תיכף נשלח
אותה לעשות שלום עם אסד. "נכון," אמרתי. "אבל אם ממילא הכל
ישפך בדרך הביתה, זה לא ישנה כלום, נכון? בקבוק את תמיד יכולה
לסגור."
היא לא יכלה להתווכח עם ההיגיון הזה, ובימים הבאים היא התחילה
ללכת עם בקבוק מיץ ענבים ריק לגן כל יום, ושקטה הארץ חמישים
שנה. או לפחות עד סוף אוקטובר, כשמיטלי חזרה הביתה בתרועות עם
בקבוק מלא מי גשמים עכורים. לקחתי אותה לכנרת, כמובן. שלא תשיר
לי כשהיא תגדל שכשהיינו קטנים אמרתם הבטחות צריך לקיים.
מיטלי שפכה את תכולת הבקבוק העכור לכנרת, והרגישה גאה כמו
שמעולם לא הרגישה. ציפיתי שזה ייגמר שם. זה לא. מיטלי המשיכה
לקחת את הבקבוק לגן, כל יום. לפעמים, כשירד גשם בלילה, היא
השאירה את הבקבוק שלה על אדן החלון והתעקשה שנעבור בכנרת בדרך
לגן, למרות שזה היה בדרך ההפוכה, כדי שהיא תוכל לתרום את
תרומתה הקטנה למשק המים של המדינה.
אין כמו חורפים גשומים. מיטלי נכנסה לעניין בקנאות. אחרי שלמדה
את הדרך, כל יום היא היתה מתעקשת ללכת לבדה את שלושת הרחובות
מהבית שלנו עד לחוף, נעמדת שם על החול ומרוקנת בגאווה את כל
המים. לפעמים היא היתה גם מרצה לחברים שלה על כמה חשוב למלא את
הכנרת, אבל הם רק היו מביטים בה בתמיהה וממשיכים לשחק בקוביות.
פעם אחת, היתה לנו תקרית לא נעימה (אפילו פחות נעימה מכשחשבנו
שמיטלי כבר סיימה עם הפיפי במיטה והתבדינו), כשהרוח החזקה של
הערב סחפה את הבקבוק מהחלון, וכשגילינו בלילה את האובדן, הלכנו
לחפש ברחוב ולא מצאנו כלום. מיטלי בכתה, ואנחנו רצנו למצוא
סופר פתוח שאפשר לקנות בו בקבוק מיץ ענבים - זה היה האחרון
שלנו. מצאנו רק מיץ ענבים תירוש בבקבוק זכוכית יפה. מיטלי
שונאת תירוש, אבל היא שתתה כמו גדולה וגם הכריחה אותנו לשתות.
ולמחרת היה לה בקבוק יפה וחדש. רפי היה חביב דיו כדי לא לספר
לה שהמים שבהם היא השתמשה כדי לשטוף את הבקבוק משאריות התירוש
היו קצת יותר, בליטר מעוקב, מהמים שהיא הביאה לכנרת בשבוע
האחרון. "לא נורא," עודדתי אותו. "העיקר שהילדה לומדת מודעות
למים."
מה לא נורא? בחיים אל תשלחו ילדים לגן עם בקבוקים מזכוכית.
מסתבר שבאמצע היום ירד מבול נוראי, ומיטלי הלכה הביתה גאה מאוד
בבקבוק היפה (והמלא) שלה, ואז היא החליקה על המדרכה והוא נשבר.
היא חזרה הביתה בוכה כולה - לא מהמכה, מהמים. הלכנו לקנות עוד
תירוש, שתינו את כולו, ואז הסענו את מיטלי לדניאל כדי שתבקש
להשאיל קצת מים מהחצר המוצפת שלו. אמא של דניאל הביטה בנו
כאילו נפלנו מהירח. "פרוייקט חינוכי," רפי הסביר לה בציניות.
"דרורה חושבת שזה מחנך את הילדה, למלא את הכנרת."
"אבל היא לא תמלא את הכנרת," אמא של דניאל אמרה, מבולבלת.
"תני לה זמן," רפי נאנח ונפרד ממנה.
וכך זה המשיך. עד ליום הראשון בחודש אפריל, שבו לא ירדה אף
טיפת גשם. מיטלי חזרה הביתה המומה. היא פשוט התרגלה לגשם.
"זה די נגמר," רפי סיכם. "אולי יהיו עוד כמה ממטרים מקומיים -
בסך הכל החזאים צדקו."
ראיתי את האכזבה על פניה של מיטלי, וזה עוד לפני שהיא אפילו
הבינה מה זה ממטרים מקומיים. "לא נורא, חמודה," עודדתי. "נמלא
שוב את הכנרת בשנה הבאה."
שפתה התחתונה של מיטלי רטטה, ושנינו נסוגנו לאחור. התקף בכי
מתקרב.
"אבל אני רוצה עכשיו!" מיטלי יללה. רפי נאנח והביט בי בעצבים.
"את רואה למה גרם כל החינוך שלך?!"
התעלמתי ממנו בהפגנתיות. "עכשיו נגמר הגשם, חמודה," הסברתי.
"אין שום מקום במדינה יותר שאת יכולה להביא ממנו מים."
פניה של מיטלי אורו לפתע, והיא אחזה בבקבוק שלה ורצה אל תוך
הבית. אני ורפי הבטנו זה בזה בתדהמה. ציפינו לשמוע את דלת החדר
נטרקת, אבל מיטלי חזרה אחרי כמה שניות, והפלא ופלא - בידיה נח
בקבוק מלא מים.
"מיטלי, מאיפה השגת את המים האלו?" שאלתי בחשדנות.
"מילאתי אותם לבד," מיטלי השיבה בגאווה. "בברז."
שתקנו למשך כמה רגעים. מיטלי הביטה בנו בבלבול, לא בטוחה מה
עשתה. "מה, זה לא מים טובים?" היא שאלה בשקט, באכזבה.
רפי חייך והושיט לה את ידו. "זה מים הכי טובים," הוא הבטיח לה
ונאנח בהשלמה. "נו, טוב, בואי נלך למלא את הכנרת שלך."