רציתי להגיד לך אם התקבלתי או לא, אז התקבלתי - וחבל שאני לא
יכול להגיד לך את זה.
שלושה או ארבעה ימים שאני מחליף מצבי רוח בצורה קיצונית, בין
לשבת וכמעט לבכות ובין להתפורר סופית ולצחוק על כל דבר שזז.
עבר יותר משבוע ועדיין לא הוצאתי הכל מהמערכת, בעצם אני חושב
שבקושי הוצאתי משהו כי אפילו הדמעות לא זולגות בקצב המצופה.
חלמתי עליך שלושה לילות ברציפות, ואם זה נפסק אז כנראה שהתחלתי
לעכל שאתה כבר לא פה, אבל אני לא מצליח לצאת מההרגשה המסריחה
הזאת שנשארת איתי מהרגע שאני מתעורר עד שאני הולך לישון. המון
חרטות והמון דברים שהייתי צריך לעשות ולא עשיתי, ועכשיו כבר
מאוחר מדי. אולי סתמי לחשוב על זה ואולי זה טבעי לחשוב על זה,
אבל אין לי כל כך ברירה בנושא כי נראה לי שאין לי יותר מדי
שליטה על עצמי בשבוע האחרון. אני מתגעגע ואני רוצה אותך פה.
ושר לעצמי: "האם אתה עדיין מרגיש את הכאב מהצלקות שלא יחלימו,
העיניים שלך מתו אך אתה רואה יותר ממני...אתה כוכב בפני
השמיים".