"זה יהיה טוב מידי" אתה קובע ונותן לי את המבט הרציני
שלך.אני,קצת קשה לי להגיד לך לא או לסתור אותך או בכלל לדבר
אחרי שקבעת קביעה כזו-אז אני שותק.
לא יודע,אולי אני צריך להגיד לך ש"לא.." ו "בוא לא נצא..." ו "
יש לי הרגשה..." אבל אני מאוד שותק.
אתה, לעומת זאת, לובש מכנסיים ומזמזם איזה שיר מעצבן
מהרדיו.הלוואי שתשתוק.
אני יודע שעוד מעט יוצאים ואני ממש נלחם עם עצמי בשביל לא
להגיד לך איזה משהו.אני לא כל כך יודע מה.  אתה נלחם עם
הרוכסן.

35 דקות אחר כך כשאנחנו כבר ברכבים,אני מתגעגע לזמזומים של
השיר המעצבן שלך ונאלץ להתמודד עם בלבולי השכל של אלי.כל אחד
מגיב שונה לשקט של לפני.
אלי מזבל את השכל לכל מי שרק מוכן להקשיב לו,אני מקשיב לו,יוני
עובר עוד פעם ועוד פעם על הקשרים וקוני מתופף עם האצבעות על
הנשק ללא הרף.רק אתה יושב לך בפינה  מכונס בעצמך.
מבטך שליו - כאילו פניך מועדות לים או לפיקניק.
הניתוק שלך מכולנו גורם לי לקנא קצת ולתהות למה אני לא אתה.
"רוצה מסטיק? " אתה שואל ואני כל כך רוצה להגיד לך שאני אוהב
אותך אחי אבל אני אומר "כן".
"אח"כ, כשנחזור.." אתה עונה לי בחיוך ומוסיף קריצה.שקט.השניות
מתארכות.

היכון,היכון,היכון - פעל ! פעל! פעללל......

אנחנו קופצים מהרכב ורצים כ 20 מטר.היציאה מתוך הרכב אל הכפר
מלווה בכניסה של ריחות נעימים של זיתים אל תוך המוח.אני משתדל
לזכור את התחושה הזו של הריח שחודר א ל תוך האף ומתפשט בכל
הנימים הקטנים.בפנים ואחר כך בגוף.
אורות מבהיקים בפני,אלו הם פנסי הרחוב או שמא אורות הבית הקרוב
ולמרות שאינני זוכר אותם מהתדריך האחרון ולא מאף תדריך אני
ממשיך לרוץ אחרייך כי עכשיו כבר אין עם מי לדבר ממילא.
אלי מאחורי. אתה מזהה את בית המבוקש ומסמן לנו לטפס אחרייך אל
גג הבית הנטוש אשר נמצא בסמוך לו. בגרם המדרגות המאובק, החשוך
כל כך, אני שומע את הרעשים העמומים של הקשר מזמזם "מוקי, בקולו
הדק של קוני.דיווחי הקשר שלו הצחיקו אותי לאורך כל המסלול, אבל
עכשיו כמה שניות לפני ה"מוקי" שלנו,פשוט היה נעים לשמוע קול
מוכר. עליה לגג,צעדים חרישיים ע ל רצפת הגג עד לאזור המתצפת על
בית המבוקש.אתה מתחיל לדווח בקשר וקול ירייה עוצר את הזמן
מלכת.כמעט אוטומטית אנחנו מרחפים באוויר,שטים לכיוון
הרצפה..ואחרי מאיות בודדות של שנייה ארוכה במיוחד, אנחנו
שכובים עליה.הכל כל כך לאט שזה מעצבן.אבל אני רואה שאתה בסדר.
הבזק של חברה שלי עובר לי בראש ונקטע על ידי צלילי הקאה של אדם
ששוכב מעליי.התמונות רצות לאיטם: השיעול האדום של אלי שרכון על
רגלי השמאלית,פנייך שמתאמצות לקלוט מה קורה ובו זמנית גם
לדווח.. והבזקי הכדורים ששורקים מסביבנו.אני שומע את הלב שלי
פועם בסלומושן.
"פ ח אחד אני חוזר , פ ר   ח  אח ד ..." ברקע
קליע אחד עוצר ממש לפנייך ומעניק לך את ההזדמנות לחייך אליי
ולהגיד "ככה זה להיות גיבורים.." במבט השובב שמזכיר לי טיול
שנתי.כשהוא פוגע בגופך אני משיב אש לכוון לא ברור ,מעודד
מלשמוע אותך. עוד אחד ועוד אחד ועוד אש צלפים.אולי אפילו אש
צלפינו.
ואני נזכר במונח מטווח ברווזים ותוהה מה בדיוק אני עושה
פה.רגע.קאט.מציאות.לחזור לתפקד.
לבלוע רוק.מה מצבך.אתה חי. אני חושב.אלי לא. עוד כדור מפלח את
ראשו כאילו כדי לוודא.
שקט.תפסיקו.אמא. משהו חם או קר נוגע לי בבשר.נדמה לי באגן.אתה
מדמם כולך.נשפך לאט או אולי מהר,אני על ידך ריח של חרא עולה
באוויר והורס לי שנים של פנטזיות על רגעי גבורה שכאלה
הפרשות.abc . ש ק ט . ל תפ ק  ד  . ש ק   ט. אולי שק..  לתפ..

שקט.  אין מילים. אולי הכדורים באמת פסקו.  אולי רק אני.  אני.
בריכה אדומה. מ ח ש ב ו ת .
עוד קריעה של הבשר. הפה שלך זז. ש ק ט . נ ש י מ ה. ב ק ו ל. ש
ק ט .
כ ל ב   ק ט ן  ו ח מ ו ד   ש ק ו פ ץ   ע ל  א ח ו ת י   ל א
ר ח ו ק מ ה מ י ם    ע ל  ה ח ו ף  ה ח ל ק  
ב כ נ ר ת













ש ק ט

החיים שלך נוזלים פה בזרם דק.
ההוויות של הפה שלך כשאתה נחנק.
צליל של קליע
   ריח של אבק.

מה שאני זוכר
זה מה שאני בוחר,
לשכוח.
הלוואי שאהיה לי כח.