אוטופיה או אתיופיה, מה זה חשוב... ניסע לירח, ניקם שם יישוב
(החברים של נטאשה).
ביום העצמאות לפני שלוש שנים אני וחברים שלי הסתובבנו ברחובות
של היישוב הקטן שבו גרתי, נשפכים על הרצפה מרוב צחוק, ילדים
קטנים ומאושרים. דאגות לא היו לנו, לא ברמה האישית ובטח שלו
ברומו של עולם. בערב יום העצמאות האחרון אני מרגיש שונה, אבל
אני נזכר בכל זאת איך היינו- כאלה שלא אכפת להם, כאלה שלא
מפריע להם שום דבר, כאלה שנהנים לחיות בבועה קטנה.  

אחד כתב על קיר בטון- איפה המדינה, ואיפה החזון... (איפה
המדינה, ואיפה הבטון) (משינה)
במבט חטוף לכיוון עשרות אלפי הישראלים בכיכר רבין זה נהיה כל
כך ברור שהמצב קשה. קודם כל בגלל שאני הייתי שם עם החברים שלי,
אבל יותר מהכל, בגלל שהיו שם עוד עשרות אלפי אנשים- וביניהם
ילדים כמו שאני הייתי פעם, אבל כבר לא ילדים שהולכים וצוחקים.
ילדים קטנים ותמימים עם בגדים אופנתיים ויקרים, שבינתיים כבר
התמלאו בקצף, ואז חלקם צועקים על ההורים שלהם שצועקים עליהם
בגלל הקצף על הבגדים. וילדות בנות 11 שכבר מנסות להיות אלו
שהולכות עם המכנסיים הכי צמודות וילדים בני 10 שמסובבים אחורה
את הראש לכיוונן. ועל כל זה מפקחת עיריית תל-אביב שמארגנת
אירוע המוני למען תושבי העיר. ביום העצמאות אנחנו חוגגים- מי
כבר זוכר על מה אנחנו חוגגים? חוגגים בגלל הקצף, ואולי בשביל
הריגושים, ואולי בשביל שלילדות האלו יהיה משהו מעניין לעשות.

לו יכולתי לפחות, להחליף 'ת כיסאות, כי אומרים בדרך כלל- משנה
מקום משנה מזל (כוורת).
אז לאן הולכים אם אתה לא מוצא את עצמך בכיכר רבין? לאנשהו, מה
זה משנה. דברים טובים כבר לא היו בטווח ידינו באותו ערב, אז
הלכנו. לאן? להסתובב. להיכנס לתוך הדיזנגוף סנטר (שכל החנויות
בו היו סגורות כמובן) דרך החנייה, לשבת ו להעביר את הזמן,
לחכות עד שיגרשו אותנו משם (בפעם הרביעית באמת יצאנו החוצה).
לשכב על המדרכה עד 4:30 לפנות בוקר ולדבר על שטויות. זה נראה
מאוד אדיוטי בשביל אנשים שעוברים ברחוב (שאחר כך מתברר שאת
חלקם אנחנו מכירים), אבל למי בכלל אכפת מהם, שיילכו לעאזאזל
(לכיכר רבין). אבל באותו הרגע, המשפט הזה של כוורת הוא הדבר
היחיד שעבר לי בראש. כי מי רוצה לבלות ככה את ערב יום
העצמאות, זה שכולם מדברים עליו בכזו התלהבות? אולי זה קשור
לפטריוטיזם (ואין לי שום דבר נגד התופעה הזו), לדעתי זה קשור
למחסור מורגש בדברים מרגשים- אבל מה זה משנה כרגע? עובדה
שהאנשים האלו חזרו הביתה כשהם מלאים בקצף וחוויות, ואנחנו
עשינו בלאגן בדיזנגוף סנטר ואז מרוב תשישות נפלנו על המדרכה
ודיברנו אל עצמינו בחוסר הגיון. משנה מקום משנה מזל?