[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אלעד יובל
/
פינגווינים

"היי פינגווין! תסתלק לי מהמרקע, יש חדשות!", צעק רפי
לפינגווין החוצפן שהסתיר לו את חיים יבין. רפי היה מאותם אנשים
שנשארו נאמנים לערוץ 1 גם אחרי שערוץ שתיים הגיע וגם אחרי ערוץ
עשר וערוץ שלושים וחמש וכל שאר הערוצים שהגיעו בשביל לקחת את
הכבוד מהערוץ הלאומי. " תקווה, תזיזי את התחת השמן שלך ותפני
את הפינגווין הזה מהטלוויזיה", צעק בחוסר כבוד טיפוסי לנישואין
לעבר תקווה אשתו, "היום זה התורנות שלך", הוסיף בעוקצנות.
תקווה הזיזה את התחת השמן שלה מההליכון וכיבתה את המאוורר
שהניחה מולו, היא הגיעה לעבר הפינגווין כאשר מבט זעוף על פניה.
בזריזות חתולית שלחה את ידיה קדימה ותפסה את הפינגווין בצוואר,
כמו שלימדו בטלוויזיה, הפינגווין צווח בעת שהיא השליחה אותו
מעבר למעקה המרפסת היישר לרחוב למטה, כמה שניות לאחר מכן נשמע
קול חבטה ואחריו "כוס עמק ..." עצבני. "הנה אתה מרוצה, מכוער?
עכשיו שום דבר לא מסתיר את חיים יבין היקר שלך", העירה תקווה
וחזרה למאמציה לשרוף את התחת השמן שלה על ההליכון במאה שקל
שקנתה בשוק הכרמל החדש. "ועכשיו נעבור לתחזית", הכריז חיים
יבין בקול מתכת אשר בקע מתוך המכונה שהונחה ליד מיכל הזכוכית
הקטן שהכיל את ראשו של חיים. "... גם מחר יהיו הטמפרטורות
נמוכות מן הרגיל לעונה, כאשר בגליל יהיה 40 מעלות, בכינרת
39..." , רפי הלך למטבח למלאות עוד כוס של קולה עם קרח יבש
(המשקה הרשמי של אולימפיאדת 2050), הוא חזר והתיישב שוב במושב
המיוחד שלו בספה, היחיד עם צורה התחת הייחודית שלו. "... ובתל
אביב רק 41 מעלות, יום מצוין ללכת לים או לבריכה,
בירושלים...". רפי, שעד עכשיו היה קצת מרחף, והיה שקוע במחשבות
על כמה משלם הביטוח אם פינגווין פוגע לך במכונית (פגיעה נפוצה
בימינו), התעורר לגמרי לאחר ששמע את המילה "ים" בחדשות. רפי
גדל בים, היה לו חול קבוע בין האצבעות של הרגליים, שיזוף תמידי
והתמכרות קשה למנגל על החוף. "תקווה!", צעק לאשתו שניסתה בכוח
לשרוף את התחת השמן שלה על ההליכון, "שימי את הילדים בבגאז',
תכיני את "אימת המנגל", כמה שיפודים ואת הג'ריקן כי היום אנחנו
הולכים לים!", הכריז רפי לאשתו האטומה, הזיז את הפינגווין
שהתיישב על השלט וחזר לצפות בחיים שלו, בתקווה שהדברים מסביבו
יתחילו להתארגן.

המכונית של רפי קפצה בפראות בעוד שהוא ומשפחתו היו בדרכם לים.
"מה זה, רפי, יש מהמורות חדשות בכביש?", העירה תקווה לבעלה,
בעת שניסתה להתעשת מן הקפיצה האחרונה. "לא, עזבי, סתם אין לי
כוח לעקוף את הפינגווינים, כבר שנה שלא הייתי בים", ענה רפי
ונטל את חייו של עוד איזה פינגווין קיסרי גדול. הכבישים של תל
אביב החדשה היו נטושים למדי יחסית לעונה ועל האספלט הסתובבו
להם בשקט חבורות פינגווינים גדולות שהספיקו להתאגד ולהתארגן
שוב בגלל שביתת האמ"פ הגדולה (ארגון מפני הפינגווינים) שהחלה
בשל סירוב העירייה להוסיף תוספת סיכון למשכורתם של אנשי אמ"פ.
"קראש", עוד פינגווין מצא את בוראו מתחת לגלגלי המכונית של
משפחת סוויסה. מבעד לחלונות המכונית המשפחתית ניתן היה לראות
את רחובותיה של תל אביב החדשה. אוסף מרשים של המון מתכת
וזכוכית ועיצובים אדריכלים מודרנים אשר תואמים ברוחם את תחילה
המחצית השנייה של המאה ה-21. המכונית המשיכה לדהור במורדותיה
ועליותיה של תל אביב החדשה, מנסה לנווט בין קבוצות הפינגווינים
השונות אשר עשו מן הכביש מצבור של קינים המוניים. "אבא, מתי
כבר נגיע ?", שאל הילד המעצבן שישב במושב האחורי. "דוד, אתה לא
רואה שאבא פה באקסטזה?", האיר רפי את חלל המכונית בשאלה
רטורית, "אז אם אתה לא רוצה להתחיל ללכת לבד לבית ספר, בחום עם
כל הפינגווינים המפחידים, אז מציע לך לשבת בשקט ולסתום את
הפה". הילד במושב האחורי השתתק ואימץ את בובת אריה הים (אויבו
הטבעי של כל פינגווין ופינגווין)  שלו חזק חזק אל חזהו. אין זה
היה מפליא שמכוניתו של רפי הייתה היחידה על הכביש, אם היית
מסתכל מלמטה הייתה רואה שמעל גגות העיר נפרשו להם שבכה של חוטי
ברזל, ומלמטה היה זה נראה כאילו כל העיר כולה נלכדה ברשתו של
עכביש ענקי. על חוטי הברזל נעו להם בזריזות אלפי קרוניות רכבל
קטנות אדומות, אשר הכילו בתוכן את מירב תושבי העיר אשר העזו
איכשהו בחום הנורא לנסות לעבור ממקום למקום. הקרוניות נעו כה
מהר עד שבצמתי החוטים החמיצו הקרוניות אחת את השנייה בסנטימטר
או שניים. אכן, כלי התחבורה של המאה ה21 . קליפת תפוז נחתה על
שמשת המכונית של רפי. הוישרים התחילו לעבוד בנמרצות בעוד שרפי
סינן בעצבנות, "סנובים מזדיינים, רק שיעזו לרדת למטה ואני
אגרום להם להצטער שהם נולדו". חוטי הברזל החלו מתמקדים במקום
מסוים באופק. "חוף הים!", זעק הילד מן המושב האחורי בעוד ששלט
ניאון ענקי שעליו רשום "חוף זוהמה" ניגלה לו באופק.

רפי נכנס לחניון האספלט הענק בעודו מעביר את כרטיס האשראי שלו
במכונת השער שבכניסה לחוף. "הכרטיס נדחה, אנא נסה בשנית במועד
מאוחר יותר", אמרה המכונה בקול מתכתי שהזכיר במקצת את קולו של
חיים יבין. " זין על מועד מאוחר יותר, אני רוצה להיכנס לים
עכשיו", ענה רפי למכונה בתקיפות וניסה להחדיר בכוח את כרטיס
האשראי שלו עמוק אל תוך גחונה של המכונה התמימה. " הכרטיס
נדחה, אנא נסה בשנית במועד מאוחר יותר", חזרה המכונה בתקיפות
והוסיפה, "אם לא תזיז מכוניתך מן התור נאלץ לפנותה בכוח". " את
באה אליי באיומים, מכונה?!" רתח רפי, "זהו, עכשיו אני גומר
אותך". רפי יצא מן המכונית ופתח את תא המטען. "רפי, זה לא נחוץ
עכשיו, תוותר לה היא רק מכונה", ניסתה תקווה בעלת התחת השמן
למנוע מבעלה לפגוע ברכוש ציבורי, אבל ללא הועיל, רפי כבר נכנס
לאמוק. מתוך תא המטען הוציא רפי את "יצחק", רובה הציד הסופר
משוכלל שלו, הטכנולוגיה היחידה שרפי באמת אהב. הוא נשק ל"יצחק"
ולקח אותו לעבר הקורבן הבא שלו. "קורבן, יצחק... יצחק, קורבן",
הכיר רפי בין המכונה שבשער לבין רובה הציד משולש הקני שלו. הוא
הצמיד את "יצחק" לפתח המכונה ולחץ על ההדק. "פנאט ", סינן אחד
מהנהגים שחיכה בתור להיכנס לחוף. "הכרטיס אושר... שיהיה...
יהיה... יהיה... לך יום טוב אדון...", אמרה המכונה ההמומה
ושקעה לתרדמת. רפי החזיר את חברו הטוב לתא המטען, חזר לכסא
הנהג ונכנס לחניון החוף דרך השער שנפתח מבעוד מועד. הוא הוריד
את מגן השמש ובעזרת ציפורנו סימן עוד קו בנוסף לכל הקווים שכבר
נחרטו על המגן. לאחר חצי שעה של חיפוש מקום החנייה המושלם בתוך
מגרש חנייה ריק למדי החנה רפי את האוטו והוא ומשפחתו יכלו סוף
סוף להתחיל בבילוי המשפחתי בחוף הים. הם הוציאו כל אחד את
דבריו מתא המטען וסחבו אותם לעבר המקום השמור ספציפית להם בחוף
הים. חוף הים היה עוד אחד מאותם ניסיונות לשחזר את תל אביב
הישנה. החוף נחצב כגומחה בהרים ובעצם היה משהו דמוי בריכה
ענקית שכזאת. על החוף נשפכו טונות רבים של חול פלסטיק סינתטי
בכוונה להדמות לו מראה ותחושה של חוף אמיתי. על החוף נשתלו
שמשיות רבות, כאשר כל אחת מהן שמורה באופן ספציפי למשפחה
מסוימת בזמנים קבועים מראש. משפחת סוויסה הגיעה לשמשייה שלהם
ופרסו את הדברים. "אבא, עכשיו מנגל?", שאל אותו ילד שהיה מקודם
במושב האחורי. "לא עכשיו, דוד", אמר רפי וטען את הרובה שלו
בתנועה אחת נמרצת, "אבא צריך לצוד כמה פינגווינים קודם כל".

רפי לקח את "יצחק" לכיוון סככה ענקית שהוקמה בסמוך לחוף הרחצה.
מן הסככה נשמעו קולות ירי רבים ובין ירייה לירייה נשמעה גם
איזו צווחה ציפורית נוראה. "בית המטבחיים" כפי שכונה על פי
לקוחותיו הרבים הוקם ע"י אמ"פ והחברה להגנת הטבע בניסיון נואש
להקטין את אוכלוסיית הפינגווינים אשר מגיעה לארץ ישראל. לאחר
בדיקות רבות ודקדקניות איתרה החברה להגנת הטבע את רצועות חוף
הספציפיות שמהן מגיעים הפינגווינים, ובאותן רצועות הקימה סככות
ירי בשביל חובבי כלי הנשק. חובבי נשק למיניהם הסתערו על אותם
סככות ירי וטבח הפינגווינים החל. רפי הגיע לסככה, רוקן את החול
מכפכפיו ונרשם לאחד המסלולים המתקדמים והמועדפים ב"בית
המטבחיים". רפי הגיע אל המסלול שלו, אשר היה בעצם עמדת ירי אשר
מוגדרת על-ידי שתי מחיצות פלסטיק משני צדדיה. הוא התמקם וכבר
מן ההתחלה ראה שעבודה רבה מצפה לפניו היום,  מסלולו היו עמוס
בהמוני פינגווינים אשר עלו אל החוף על מנת להטיל את ביציהן.
הוא הדליק את כוונת הלייזר הסופר חדשנית ומשוכללת שלו והתחיל.
בין עיניה של אימא פינגווין הופיעה נקודה אדומה, "בום", נשמעה
ירייה ושלושה פינגווינים קטנים היו יתומים. אבא פינגווין התקרב
לבדוק מה היה הרעש ומה קורה עם הילדים, "בום", הפינגווינים
הקטנים יכלו כעת לראות את הים דרך החור בבטנו של אביהם. רפי
המשיך. האח הבוגר במשפחת הפינגווינים צץ לו מן המים כאשר בפיו
דג טרי שנועד להשביע את אחיו הקטנים, "בום", ירייה ראשונה
העיפה את הדג מפיו. הפינגווין המתבגר החל לנוס לעבר הים,
"בום", ירייה נוספת פיצלה אותו לשתיים והנחיתה את חלקו העליון
בים בבטחה בעוד חלקו התחתון נשאר נטוש ובודד בחוף. החוף החל
מאדים, ורפי גיחך לו. כעת הגיעה תורם של שלושת הפינגווינים
הקטנים, "בום, בום", צמד יריות פיזר שתיים מן הפינגווינים
הקטנים ברחבי החוף. אותה נקודה אדומה שהופיעה גם על מצחו של
אמו הופיעה כעת על מצחו של הפינגווין הקטן שנשאר. רפי התמקד
ואצבעו הזיעה על ההדק. "היי!", נשמעה קריאה מן עמדת הירי
הסמוכה ורפי שיחרר איזו ירייה לשמיים שבוודאי החדירה כמה
חתיכות מתכת לגופה של איזו ציפור מסכנה.

"היי, מה המצב בר?", "הכל טוב בן אדם, מה שלום האישה והילדים",
"אתה יודע, מסתדרים. מה שלום אשתך?", "חולה בצורה מטורפת,
קיבלה כלבת מאיזה פינגווין", "כן, קרה גם לחמותי זיכרונה
לברכה...". הקולות מן התא הסמוך הוציאו את רפי משלוותו וכעת לא
היה מסוגל לגמור את הפינגווין האחרון. לא משנה כמה שהוא השתדל
הנקודה האדומה פשוט סירבה להתמקד על מצחו של הפינגווין, והקטן
נראה כאילו הוא מגחך על רפי, לועג לו על מלאכתו החסרה. " תגיד,
אתה עוד זוכר את תל אביב הישנה?", העלה אחד הקולות זיכרון מתוק
ומהול בנוסטלגיה לחלל האוויר, " אתה עוד זוכר את הימים נטולי
הפינגווינים, כאשר היינו מגיעים לחוף במכוניות ודורכים על חול
אמיתי בחוף טבעי שלא נחצב בסלע?". רפי הכה בראשו עם בסיס כף
היד, "יפי נפש מזדיינים", סינן. " מה? אתה מדבר על ימי הקטבים
המזדיינים ההם? עזוב אותך, עכשיו המצב הרבה יותר טוב", אמר
הקול השני. ימי הקטבים היה הכינוי לימים לפני 2040, לפני שאפקט
החממה הגיע לשיאו והקטבים נמסו והציפו את העולם. "אתה סתם
מושחת", האשים הקול הראשון," אתה פשוט יצאת מורווח בגלל שהיה
לך נדל"ן באזור ההרים, יהודה ושומרון, שנהיה אחר כך אזור החוף
היוקרתי". " ואתה פשוט מבואס שכל החברה שלך בתל אביב פשטה רגל
ועכשיו משמשת משרדים לדגים", ענה לו הקול השני והמאושר יותר. "
עזוב אותך, מאז שהארץ מפוצצת בפינגווינים יש טונה עבודה באמ"פ,
דווקא די משתלם להיות מפנה פינגווינים, לפעמים אפילו כיף", אמר
הראשון ופוצץ איזה פינגווינים שהסתובב לו באופן תמוה במסלול
שלו. " כן, מי היה מאמין שחיות קוטב יסתגלו כל כך טוב לחום
וישתלטו על העולם. אימא טבע המתוסבכת הזאת, מאה אחוז הייתה לה
ילדות עשוקה", הוסיף הקול השני זיק של חוכמה מעוותת. רפי
התחרפן, כל הדיבורים והדיונים במסלול השני ממש הרסו לו את
הריכוז. הוא היה מוכן כבר להתפוצץ. רפי עזב את המסלול שלו ופנה
אל המסלול המקביל. "אשכנטוזים", צעק בקריזה, "פיצצתם לי לגמרי
את השכל עם הדיבורים שלכם ומזה הרסתם לי את החשק לחסל את
הפינגווינים פה. אז יש לכם מזה מזל שאני על תנאי כי אם לא אז
כבר מזמן הייתם מפוזרים פה על כל האזור". לאחר שרפי פרק את כל
העצבים שלו על זוג הגברים המפוחדים במסלול ליד, הוא עזב את
הסככה וחזר למשפחתו במטרה לפצות על הסיוט ההוא באיזה מנגל
עסיסי. אט אט פניו חזרו מן הצבע האדום לצבע יותר אנושי. הוא
הגיע למנגל שעל החוף, הניח את "יצחק" לידו והתחיל לנפנף לו עם
"אימת המנגל" (נפנף מתפצל אשר מכיל בתוכו את כוח הנפנוף של
עשרה נפנפים רגילים. שיא טכנולוגיית הנפנפים.). דוד הקטן שרק
לפני כמה שניות היה ליד אמו, צופה אל עבר השפיץ של עזריאלי
מבצבץ לו מן המים, נעלם. פתאום נשמעה ירייה. רפי הביט לעבר
החוף וראה את דוד מחזיק ב"יצחק" האהוב שלו כאשר מולו פינגווין
עם חור ענקי פעור בחזהו. " מה עשית דוד?!" , צעק לעברו רפי,"
לא לימדתי אותך שהלב נמצא 4 ס"מ נמוך יותר?".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
- נמאס כבר
מהפלסטינאים
האלה, נזרוק
עליהם פצצת אטום
ונגמור איתם.
- אבל אם נזרוק
עליהם פצצת אטום
גם אנחנו נמות.
- אז שאמריקה
יזרקו.


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/5/03 9:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלעד יובל

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה