בכל אחד ואחת קיים הצורך הזה לחפש את החצי השני שלו. את הנפש
התאומה, את הבנאדם שכמו סיר למכסה, כל הבליטות והזיזים יתאימו
בצורה מושלמת והסיר ייסגר בנקישה קלה.
ברגע ההסגרות, כאשר יידלק ביניכם המבט, ישמע הקליק הזה. הוא
ישמע כל-כך חזק ויהדהד בראשך ולא יצא ממנו, הוא ישפיע על כל
הגוף שלך, יבלבל את הראש, המחשבות ינדדו למקום אחר, כל-הזמן,
אל אותו הרגע שבו שמעת בברור את הקליק הזה, הרגע שבו פשוט ידעת
שמצאת את מה שחיפשת. וכל זה רק בגלל מבט...
את זוכרת הכל, לפרטי-פרטים, מה הוא לבש, את הבושם שנדף ממנו
כשישבת קרוב אליו, כל תנועה שעשה וכל מבט ששיגר אליך. כל רמז
קטן את אוספת ומנתחת ומנסה להבין האם יש לכך משמעות מעבר לחיוך
הסתמי שנתלה על פניו בפעם ההיא שראית אותו...
פרפרים מתחילים להתרוצץ בבטן כל-פעם מחדש, אפילו אם רק נדמה לך
שהוא מתקרב. ולעיתים את מתבדה, והזר מתרחק ואז הפרפרים נרגעים,
הסומק העז שהציף את פנייך שוכח במהרה גם הוא, ומה שנשאר זו רק
המחשבה, להמשיך להפוך בה, להמשיך להיזכר בפעם ההיא שבה מבטיכם
נפגשו, בפעם ההיא שבגללה את לא מצליחה לשכוח אותו.
את יושבת בכתה והלימודים ממך והלאה, העיניים שלו מופיעות בכל
מקום, עיני השקד החומות, הרכות, שכל-כך הרבה אור קרן מהן, אז
כשהסתכלת עליו. גם בבית המחשבות מכבידות והשינה מתגלית כמנוס
מכל הדאגות ומהחשבות. אך החלומות רודפים אחריך, תקוותייך
הכמוסות ביותר מתגשמות לנגד עינייך, ובבוקר את מתעוררת עם שביב
קטן מהחלום שנשאר בראשך, שגם ככה עמוס עד לעייפה במחשבות,
עליו.
את יושבת בבוקר במיטה ונשארת עם טעם של עוד, משתוקקת לחזור אל
החלום המתוק שבו הכל אפשרי, לחלום שבו בכל שנייה שבה תרצי
תוכלי לראות את עיניו, את המבט אליו את משתוקקת כל-כך...