רוני

הוא התיישב על הכורסא הלבנה.
קשה נורא הכורסא הזאתי
הוא אמר.
אבל איכשהו בכל זאת נוח.
וגם... עכשיו מאוחר.

לחץ על כפתור אחרי שקם
ופתאום - רעש משונה,
מלווה בהרגשה טובה שלא ציפה לה.
מקלה.

סרטים רצו לו מול העיניים למרות שהיה חשוך מסביב.
חשוך בכלל היה אותו ערב
בו נפחה את נשמתה
אהובתו שהלכה להגדיל את החזה בניתוח זב דם.

כן, הם החליטו, הוא נזכר,
והיא. כאב לו מאוד לראות
שכאב לה מאוד כאשר
חתכו לה את הציפוי הרך שמגן לה על הלב
שהסופר כל כך אהב.

רוני מיהר להסביר שהוא הסופר
ככה בלי קשר לכלום
מלבד ללב.
מותר, אמא אמרה לו פעם, והוא לא שוכח מלים טובות מבנות.
אבא היה צריך להתנהג אחרת.

אבל כן, הוא נזכר בעיניים שלה
שכבו בשלב מסויים. (העיניים.)
העיניים שלה הרגישו טוב, הן ביקשו לציין.
להן לא ממש היה אכפת מה קורה שם למטה.
החלטתי שלעיניים אין ממש לב.

מה הבעיה?
אקום לשטוף את ידיי במים הקשים שלנו בברז,
וזה נשמע ממש טוב כי אחרי כל הימים היפים שלי עם אהובתי הרכה
אותה אהבתיכאמור,
אני צריך משהו קשה.
גברי.

לא, אני לא הולך לאיבוד אפילו שחשוך.
מספר אחד הייתי בניווטים, בעיקר כשהיה צריך לצחוק.
אבל מאז בכיתי כמה פעמים
אבל רק כשהיה חשוך.

נגמר הסרט, פתחתי את הדלת.
אוי, איזה אוויר נפלא.
כזה אוויר יש רק באגדות,
בהן שולחים לאמא עוגיות בחזרה.
ויין שתשתכר עם אבא.

הוי, כמה שהם שמנו מאז החתונה.
זה לא בריא, לא?
מסכן הלב שלהם.
בעצם... הייתכן שזה השפיע על כושר האהבה שלהם?...

כמה נפלא לנשום. אני אוהב את האף שלי.
וזין על מי שיצחק על זה.
אני מסוגל לפעמים לרקוד עם האף הזה צמוד צמוד,
כמו שבנות היו מתות לרקוד איתי.

"איזה מלך האגוז הזה"
שמעתי מאחורי הקיר.
מי השכנים שלי??
המממ...
לא ידעתי שיש לי שכנים עם פוטנציאל.

היום גיליתי שלכל חומר, אגב, יש פוטנציאל,
ולא משנה מהו, משנה מהי המסה שלו.
וכמה שהיא גבוהה, כך האנרגיה בה גבוהה יותר.
וחוץ מזה, צורת אנרגיה הכי ממשית וקלה(משקל) היא חום(אש).

חפיף.
שאני אקשיב לשאר המלים המעניינות שיש להם לומר, ושתמורת כל
משפט טוב שלהם הייתי מוכן לאבד בגד כשאני ברחוב???
לא.
אני בן, אמנם, אבל זה לא אומר.

חינכו אותי טוב יותר.
הבגדים שלי יקרים עוד קצת יותר.
ואני שעיר.
כמו אלף.סתאאאאם.
הלוואי!

נדבר אחר כך.

שיר (הוקרה יקרה- אפיזודה שנייה או מקבילה)

היא התיישבה על הכורסא השחורה.
נוח לה להתמתח, להרגיש איך כל חוליה וחוליה
מקבלת את המקום הראוי לה.
היא סידרה את נשמתה שבתוך ארון הבגדים,
שהייתה מבולגנת ומלאה
מכל בגדי העבר שלה.

יש משהו טהור בסדר הזה.
ואז, לנגן.
לשמוע שירים שהם נוסטלגיים
וגם מרגישים נוסטלגיים
אבל היא אפילו לא הייתה אז בתכנון,
כשכולם אהבו את השירים האלה.

ארוחת ערב- תהיה או לא תהיה?
היא תהיה, אם היא תכין אותה.
קשה לה לכתוב על עצמה בגוף שלישי
והיא רוצה להיות כבר אחרי שנתיים
או אפילו שלוש שנים
כשכל הסיוט הזה- צבא
ייעלם.

אז כמוך- מוקיר יקר,
אני.
אומנם לא בסרטים רבי משמעויות
אלא במציאות שאין לה אלטרנטיבה.
האלטרנטיבות קיימות רק
בדמיוני.

אין אצלי ניתוחים פלסטיים קטלניים,
וגם לא פרסי גראמי על המדף,
אלא שבת יפה, מלאת שמש
זוהרת
שגורמת לי להיזכר בשבתות יפות
אחרות, שבהן הייתי ילדה.

וזה לא היה כל כך מזמן.

כן, אולי באמת נדבר אחר כך.

(התכתבות שירתית קלה ביני לבין יוצר גאוני, שעונה לשם רוני.
הזכויות לחלק שלו שייכות לו.)