יואל גסס. לכולנו היה ברור שהוא עומד למות. אף אחד לא אמר לנו
את זה. פשוט ידענו. היום כשאני חושב על זה נראה לי שגם הוא
בעצמו הבין שזה בלתי נמנע.
יואל היה החבר הכי טוב שלי. אולי השני הכי טוב שלי. ההורים
שלנו זרקו את שנינו באותו הגן - גן רוחמה - הגן הכי מעוך בכל
האזור, ותאמינו לי, בגיל ארבע לא ידעתי כלום מהחיים שלי, אז
כנראה שזה היה באמת גן פתאטי.
במחשבה לאחור, תקופת הגן הייתה אחלה תקופה. כל יום היינו
נפגשים בגן, אני הייתי הולך לצייר קצת בגירים או לשחק בקוביות,
יואל היה מציק קצת לבנות, ואחר כך היינו פורשים הצידה, שנינו,
לאכול ארוחת בוקר שהאמהות שלנו הכינו לנו. התפריט שלי היה פחות
או יותר קבוע: לחם עם ריבה ושקית שוקו. בימים עם מזל, הייתי
מוצא בשקית גם קצת חלבה. אבל יואל, אצלו הסיפור היה אחר לגמרי.
אם לא הייתי יודע ששני ההורים שלו עורכי דין, הייתי בטוח שיואל
הוא בן למשפחת גבנים מפורסמת, ושכל מה מעניין את ההורים שלו זה
לייצר גבינות. הסנדוויצ'ים שלו היו מורכבים תמיד מגבינות.
כמויות אדירות של גבינה, שיכלו להשביע מדינה בסדר גודל בינוני,
ולא סתם גבינות - קממבר, מוצרלה, רוקפור, גאודה - מה שתרצו היה
שם. תמיד הוא היה מפתיע עם איזו גבינה חדשה שרק עכשיו יצאה
לשוק. חוץ מזה, הוא היה שותה בקבוק של תותית, כשעוד ייצרו את
זה בבקבוקים קטנים, ואוכל שני חטיפי טוויסט לקינוח. כל יום שני
טוויסט.
באופן ביזארי, גם כשגדלנו תמיד היינו ביחד. ביסודי רק היינו
באותה הכיתה, אבל בחטיבה ובתיכון ישבנו תמיד אחד ליד השני,
וחוץ משלושה חודשים בהם יואל היה חבר של אורטל בכיתה י"א,
שלושה חודשים שבהם קצת התרחקנו אחד מהשני, אפשר בקלות לומר
שהיינו די קרובים.
אף פעם לא הבנתי מה יואל מצא באורטל, ובטח שלא הבנתי איך בחורה
כמוה, הצליחה להפריד בין שני חברים כל כך טובים.
אורטל הייתה תופעה מדהימה. היא הייתה מהערסיות האלה עם הגוף
המושלם, בלי טיפת שומן מיותרת, ועם חזה גדול, עגול, מעוצב
להפליא ובעל התנגדות חזקה לכל כבידה כלשהי שקיימת על כדור הארץ
- עד כאן, מיס יוניברס לפחות. אבל הפנים. אויש, זה היה משהו
נוראי. לא הבנתי איך יואל מסתובב עם בחורה שמחזיקה בעלות על
פנים כאלה. שום גוף שבעולם, מדהים ככל שיהיה, לא שווה, אם מה
שמולבש עליו זה הפנים של אורטל. נראה לי שאם היו מארגנים תחרות
של "הבחורה שהיא הכי אנטי-תיזה לג'ניפר לאב היואיט" - אורטל
הייתה זוכה.
בהתחלה ניסיתי לדבר אתה, בכל זאת מדובר בחברה של חבר טוב, אבל
מהר מאוד שמתי לב שכל משפט שני שלי, אני צריך להסביר לה ארבע
פעמים, ושזה מוריד לי כל פעם שמונה דקות שלמות מהחיים, אז די
מהר הפסקתי לדבר אתה.
אבל כמו שהסיפור עם אורטל התחיל בפתאומיות, ככה הוא גם נגמר.
יואל תפס אותי יום אחד ואמר לי שפשוט נמאס לו, ושהוא גמר אתה.
המשכנו ללכת בשתיקה לכוון המזנון של אמנון הגרוזיני לקנות איזה
בקבוק תותית.
ועכשיו הוא שוכב חסר אונים בתל השומר. הוא, שכולנו האמנו ששום
דבר לא יכול לקרות לו.
כמעט כל יום, אני ועוד כמה חבר'ה, הולכים לבקר אותו. לפעמים גם
גלי, החברה הנוכחית שלו, מגיעה אתנו. גלי, בניגוד לאורטל, היא
בחורה חמודה. בכל המובנים. גם כשאני הולך לבד, תמיד אני מוצא
אצלו את גלי. מדהים כמה שהיא אוהבת אותו.
בהתחלה הבאתי לו פרחים וספרים, אבל בהמשך פשוט הייתי נכנס
לאיזו פיצוציה בדרך, או איזה סופרמרקט, וקונה לו עשרה
טוויסטים. הוא היה חולה על החטיף הזה. האנשים בעולם מתחלקים
לשתי קבוצות, שדרך אגב, בכלל אינן שוות בגודלן: הקבוצה הגדולה,
הקבוצה של האנשים שמתעבים את החטיף הזה, וחושבים שמזמן היה
צריך להוריד אותו מן המדפים, ולעומתם, קיימת קבוצה קטנה של
אנשים, שגם יואל נכלל עליהם, אשר טוענים, שהטוויסט הוא אחת
התרומות הגדולות של העם היהודי לעולם המודרני. יואל תמיד היה
טוען להגנתו שזה הוופל היחידי שלא צריך לבדוק את תאריך התפוגה
שלו. איך שהייתי מגיע אליו, הוא היה אוכל חמישה טוויסטים ברצף,
ואת החמישה האחרים היה שומר להזדמנות אחרת. בד"כ, ה"הזדמנות
האחרת" הייתה נקרית בדרכו, בצורה קוסמית, עשר דקות מאוחר יותר.
מעולם לא אכלו מעטים כל כך חטיפי טוויסט רבים כל כך בזמן קצר
כל כך.
בד"כ היה שמח מאוד אצלו בחדר, כי סך הכל היו לו הרבה חברים,
והאוירה הייתה שמחה. גם יואל עצמו היה שמח, למרות שידע שמצבו
קשה מאוד.
מה שהיה מוזר בכל הסיפור, הוא, שהרופאים אף פעם לא נידבו מידע
מדויק בקשר למצבו, כאילו ניסו להסתיר את חומרת המצב, והתשובות
היחידות שקיבלנו לשאלות שלנו, היו "אולי", "לא ברור",
ו"נראה".
גם האחיות, שהיו מידי פעם נכנסות לחדר, בשביל לתת איזה כדור,
או זריקה נגד קרישת דם או כל דבר אחר הצליחו להתחמק די יפה
מהנושא, וכמה שלא ניסינו לשאוב מידע (בכל הטריקים שהכרנו) - לא
קיבלנו תשובות, למרות שהן תמיד היו נחמדות וצוחקות וכל זה.
פעם, כמעט השגנו מעט מידע על מצבו של יואל מאיזו אחות חדשה
שהגיעה למחלקה ועוד לא הייתה כל כך בעניינים, אבל ממש לפני
שהיא נשברה, היא נזכרה שהיא אחראית על חלוקת התרופות לחולים
ושהיא מאחרת.
כל מה שידענו, זה שליואל יש סדק ענק בגולגולת בגודל של הגרנד
קניון, ושלא מתכוונים לנתח אותו.
מה שמצחיק בכל העסק, הוא הסיבה לפציעה הזאת. חכם סיני אמר פעם,
שככל שהפציעה קשה יותר, הסיבה לפציעה דבילית יותר. יואל הוכיח
סופית את ההשערה הזאת.
הכל התחיל לפני שלושה שבועות אחר הצהרים, כשיואל וגלי היו בדרך
לקולנוע. הייתה כבר שעת דימדומים, ואיפשהו ליד הגן העירוני,
נטפלו אליהם שני ערסים, בני שש עשרה אולי, והתחילו לצעוק לגלי
כל מיני דברים כמו "כוסית, מה שהייתי עושה לך" וכדומה. צעקות
של ערסים. יואל לא היה חמום מוח, והוא גם לא רצה להתחיל מכות
בסיטואציה הזאת, כי המשמעות הישירה של זה הייתה להזיע, אבל זה
כבר היה קצת מעבר לגבול הטעם הטוב. בהתחלה הוא ניסה לדבר אתם
אבל די מהר התחילו דחיפות, וכל העסק הסלים למכות: יואל Vs שני
ערסים. היה ברור שיואל לוקח אותם במכות סטנדרטיות, כי הוא היה
מה זה חזק, וחוץ מזה גם הייתה לו איזה חגורה חומה בקרב מגע,
אבל הטמבל הזה, כשכל הסיפור כמעט נגמר - ערס אחד היה מקופל
מכאבים על האדמה, והשני בידים שלו - החליט להרשים את גלי עד
הסוף, ונזכר פתאום שבסרטים הם תמיד גומרים את זה בראשיות בראש,
ושזה כואב רק לזה שמקבל את הראשיה ולא לזה שנותן אותה, אז הוא
תפס בחולצה של הערס ונתן לו נגיחה כזאת שבמשחק כדורגל הייתה
עוברת איזה שלושת רבעי מגרש לפחות. מה שקרה אחר כך, לפי גלי,
היה, ששניהם, גם יואל וגם הערס נפלו על הרצפה, יואל לא זז,
והערס התפתל מכאבים ובכה כמו ילדה.
האמבולנס הגיע תוך פחות מרבע שעה ובתל השומר עשו ליואל צילום
CT וגילו שבר אדיר לאורך הגולגולת. הערס שכב בלילה הראשון שני
חדרים מיואל, עם זעזוע מוח ובליטה קטנה בראש. הוא שוחרר למחרת
הביתה.
חייבים לשים את הקלפים על השולחן - זאת באמת הייתה אחת הפציעות
הטיפשיות ששמענו עליהם אי פעם.
עם הזמן, העניינים הלכו והתדרדרו, ואחרי חודש וחצי, כבר לא היה
כל כך מצחיק בחדר של יואל. רוב הזמן הוא היה שוכב עם עיניים
עצומות. בתקופה הזאת הוא גם כמעט הפסיק לדבר. לפעמים הוא היה
פותח לרגע את העיניים, בוהה בתקרה, ועוצם אותן שוב. הוא גם
הפסיק לאכול אוכל מוצק, והטוויסטים שהייתי מביא כל יום נערמו
בכמויות בארון שלו. גם האחיות שנכנסו לחדר נראו די מדוכאות,
וכבר לא צחקו כמו פעם.
באיזשהו שלב התחילה לעבור שמועה בין החבר'ה, שמלאך המוות צפוי
להגיע לקחת את יואל בימים הקרובים, מה שגרם לכך, שיותר חבר'ה
הגיעו ליואל, וכל ביקור היה ארוך מאוד, משתי סיבות: א) אף אחד
מאיתנו עוד לא ראה את מלאך המוות והיינו סקרנים. ב) כולנו
אהבנו את יואל, וקיווינו שנוכל לעזור לו.
איכשהו, השמועה הגיעה גם ליואל, ומהרגע שהוא קלט את המשמעות של
העניין, הוא פרקטיקלי התחנן שנעזור לו עם מלאך המוות.
זה קרה ביום חמישי של אותו שבוע. היה חום אימים והמזגן הדפוק
בחדר של יואל לא עבד. האחיות אמרו שכל הבוקר ניסו לתקן אותו
ולא הצליחו. אותנו זה לא עניין, עדיין היה לנו חם.
הגענו אל יואל כמה חבר'ה: אבי, שלומי, אסף, נעם ואני - היינו
מין קבוצה מגובשת יחסית - ואצלו היו כבר יעל, ענת וגלי, ועוד
כמה בנות שלא ראיתי בחיים שלי. תוך חמש דקות עשו היכרות בין כל
הנוכחים, והתברר שהבנות הן מהצד של הכלה. הייתה אוירה של עצב
באויר וכולם שתקו. מידי פעם מישהו ניסה לקרוע את  השתיקה עם
איזושהי בדיחה שלא הצחיקה אף אחד. יואל נראה חלש מתמיד. הוא
שכב עם הראש נוטה לכוון הקיר ועם עיניים עצומות. הדלת של הארון
בצד הייתה פתוחה, וראיתי שיש שם איזה מאה וחמישים טוויסטים,
כמות מספיקה לכל הדעות בשביל לפתוח איזו שקמית קטנה במסדרון.
פתאום, משהו מוזר קרה. הפסיק להיות חם. היה נעים, אפילו קצת
קריר, וזה למרות שהיה רק שתיים בצהריים, השמש בשיאה וכל
החלונות היו סגורים. הבנו שזהו זה. זה קורה עכשיו. רגע האמת.
כולנו הפנינו מבטים אל הדלת בציפייה. אפילו יואל הפנה את הראש
ופתח את העיניים. ריחמתי עליו ברגע ההוא, הוא נראה מבועת,
ובצדק.
הדלת נפתחה והוא נכנס. לא כניסה גרנדיוזית בסגנון הוליוודי,
אלא כניסה שקטה, סולידית. הוא נראה כמו שתיארנו כולנו, הגלימה
השחורה שמכסה את הראש והפנים וכל זה. הדבר היחידי שהיה מוזר,
הוא, שבמקום להחזיק ביד חרמש מאיים, היה לו ביד מגב. אני מניח
שבסיטואציה אחרת זה יכל להצחיק, אבל באותו הרגע, היינו מפוחדים
מידי.
הוא התקדם אל המיטה, ובקול המפחיד הידוע של מלאך המוות אמר
"באתי לקחת אותך, יואל". אסף לא התאפק ושאל את מלאך המוות מה
הקטע של המגב. מלאך המוות הסתכל לכוונו רגע ארוך שנראה כמו
נצח, ולבסוף אמר בקצרה שזה בגלל בעיות תקציב ושזה לא רלוונטי.
ניסינו להתמקח קצת ולבדוק אם יש אפשרות כלשהי להשאיר את יואל
איתנו, אך ללא הועיל. נראה כאילו לכל שאלה שלנו יש למלאך המוות
תשובה טובה ומתחמקת. בשלב הזה כבר היה ממש קר בחדר.
ואז, כשמלאך המוות כבר הושיט יד ליואל, והבנו שזהו זה, ואין
סיכוי, עשה נעם את המעשה שגרם לתפנית. התפנית. מעשה, שהיום אני
יודע שהצריך אומץ של עם שלם. מעשה, שרק חבר אמיתי יעשה. נעם,
ניצל את חוסר תשומת הלב של המלאך, קפץ עליו מאחור, הוריד את
מצנפת הגלימה מראשו וחשף את פניו תוך שהוא צועק באמוק "אם אתה
לוקח אותו לפחות תראה איך אתה נראה".
את מה שראינו לאחר מכן, עוד ילמדו שנים רבות אחרי זה באקדמיה
ל. נו, באיזושהי אקדמיה בטוח.
התאמצנו שלא לפרוץ בצחוק מטורף, אבל לא הצלחנו להתאפק - מלאך
המוות היה חנון! כן, כן, פשוט חנון. פתאום הבנו למה הוא נוהג
להסתיר את הפנים שלו כשהוא בא לקחת אנשים.
זה התחיל בשיער שלו. הייתה לו מין תסרוקת מלוקקת כזאת, עם שביל
באמצע, כמו שהייתה לי בגן בערך. חוץ מזה, היו לו משקפיים עם
מסגרת של זקנה ועדשות עבות כמו תחתיות של ערק, והכי גרוע היו
לו ברזלים בשיניים ורסן, או איך שקוראים לזה.
המראה היה כל כך מצחיק שאפילו יואל צחק קצת. תוך חצי דקה,
איפה, אני מגזים, עשרים שניות, מלאך המוות לקח ת'רגליים שלו
וברח כמו נבלה מהחדר, תוך שהוא צועק "מניאקים, חלאות אדם
שכמותכם". אפילו את המגב הוא לא לקח. נהיה חום אימים בחדר.
מאותו יום, הכל נהיה יפה יותר: השמיים היו כחולים יותר, העצים
ירוקים יותר, האחיות היו שמחות יותר  והכי חשוב, יואל הרגיש
טוב יותר.
תוך שבוע נגמרו כל הטוויסטים שהיו בארון, ובביקורים שלנו יואל
לא סתם את הפה לרגע. הרופאים התחילו לדבר איתנו. הם אמרו שזה
נס, שהסדק מתאחה ושאם הכל ימשך כך יואל יהיה כמו חדש. רופאים
מכל העולם באו לראות את "הנס הרפואי".
כמעט שלא דיברנו בינינו על מה שהלך שם באותו יום בתל השומר. רק
פעם אחת, שבועיים אחרי אותו יום חמישי, ישבנו נעם (שנהיה חבר
ממש קרוב של יואל, ולכן גם שלי), יואל, שהיה כבר כמו חדש, ואני
אחרי משחק כדורסל של איזה שעתיים, במזנון של אמנון הגרוזיני,
שתינו תותית, ותהינו מה היה קורה אם נעם לא היה קופץ על מלאך
המוות. זאת לא הייתה שיחה ארוכה, אבל כשחשבתי שמיצינו אותה אמר
יואל איזה משפט לא ברור, שהצריך בירור מקרוב. יואל אמר שמאז
האירוע הוא לא מצליח לישון בלילות. "מה זאת אומרת", שאלתי.
"אני לא מצליח להתנתק מהפרצוף העצוב שהיה למלאך כשצחקנו עליו,
נראה לי שממש העלבנו אותו" אמר יואל. גם נעם וגם אני היינו קצת
בהלם, כי בכל זאת, אתה לא מצפה שחבר שלך, שכמעט נלקח על ידי
מלאך המוות ירחם עליו פתאום. נעם התעשת יותר מהר ממני ואמר
ליואל שזה ג'ונגל שם בחוץ, עולם של לטרוף או להיטרף, ושאם הוא
לא היה קופץ עליו, לא היינו יושבים כאן היום ומדברים על כל
זה.
את יואל זה לא שכנע והוא העלה רעיון, קצת מטורף, לחפש את מלאך
המוות, להתנצל בפניו, ושאז הוא יוכל לישון בשקט. נעם אמר שזה
לא מקובל עליו, ושהוא לא הלך מכות עם מלאך המוות רק בשביל ללכת
ולהתנצל אחרי זה, ושאין שום סיכוי שהוא ילך לחפש עכשיו את
המלאך. גם אני לא הייתי מרוצה ממשאלת המוות הזאת וניסיתי לשכנע
את יואל שזה לא רעיון מוצלח, ושעם הזמן הוא יהיה כל כך עייף
שהוא יירדם אם הוא ירצה ואם הוא לא ירצה. יואל התעקש, ובסוף
הגענו לפשרה שאחר הצהרים נלך לעשות חיפוש קצר ואם לא נמצא אותו
אז נשכח מכל העסק.
לאחר התלבטויות רבות איפה הסיכוי הכי גדול לפגוש את מלאך
המוות, מצאנו את עצמנו אחר הצהרים משוטטים בבית האבות העירוני.
אני חושב שעברנו את כל החדרים בכל הבניין המזורגג הזה ולא
מצאנו כלום. כשבאתי להגיד ליואל שזה אבוד, הוא העלה רעיון
מעניין, שהסכמתי לו מייד, ללכת לחפש בלילה בבית הקברות. "אבל
איזה בית קברות? הארץ מלאה בבתי קברות, למה שהוא יהיה דווקא
כאן", שאלתי. יואל אמר שדווקא כאן הוא לא יהיה כי הוא מפחד,
ושנראה לו שהמלאך הוא טיפוס כזה שמתאים לו להסתובב דווקא בקרית
שאול. ב22:30- הגענו לבית הקברות. התחלנו לעבור בין הקברים,
ואחרי עשרים דקות התחלנו לצעוק כמו מטורפים "מלאך המוות, איפה
אתה". אחרי עשר דקות של צעקות חשבתי ששמעתי משהו, איזה רחש
מכוון החלקה הצבאית.
אתם מתארים לעצמכם איזו הפתעה הייתה לנו, כשראינו, באמצע
החלקה, את מלאך המוות עומד ובוכה. הוא היה כל כך שונה מהמלאך
שאנחנו מכירים, המאיים, הרוצח. הוא היה פשוט מסכן. ניגשנו אליו
לאט והרגענו אותו. הוא הפסיק לבכות. הרגשנו שעדיין יש דיסטנס
מסוים בינינו וביקשנו ממנו שיוריד את המצנפת כדי שנוכל לדבר
כמו בני אדם. אחרי שהבטחנו לו חמש פעמים שלא נצחק עליו הוא
הוריד אותה. כשיואל הרגיש מספיק בנוח הוא אמר למלאך שהוא רוצה
להתנצל בפניו על זה שהעלבנו אותו, ושזה רק בגלל שזה עולם של
לטרוף או להיטרף, ושהוא לא ישן כבר שבועיים, וכל החרטא הזה.
להפתעתנו גם מלאך המוות אמר שמאז האירוע הוא מסתובב כאן בלילות
בוכה, ושהוא בכלל לא אוהב את התפקיד שלו, להיות ה"באד גאי",
ושכל התדמית השלילית שלו זה בכלל עיוותים ושקרים של התקשורת,
והסיבה היחידה שהוא מסכים לעשות את העבודה הזאת זה שאבא שלו
תמיד שיכור ואף פעם לא בבית, ושאמא שלו, שהייתה המפרנסת
העיקרית, חולה מאוד, ושהוא צריך לפרנס לבד, וחוץ מזה, זאת
העבודה היחידה שהוא יודע לעשות.
באיזשהו מובן הבנו אותו, למרות שלא הסכמנו איתו. אחרי שיישרנו
את ההדורים בינינו וכבר באנו ללכת, אמר מלאך המוות שהוא שמח
שבאנו, כי היה חשוב לו שמישהו ידע מה שעובר עליו, ושאל אם יש
משהו נוסף שהוא יכול לעשות למענינו לפני שאנחנו הולכים. מיד
אמרתי לו שאני מבקש שלא יבוא לקחת אותנו בשישים שנה הקרובות,
ויואל ניגש אליו, רכן על אזנו ולחש לו משהו בקצרה. מלאך המוות
הינהן בחיוך, אמר שלום ונעלם בחשיכה. "מה ביקשת ממנו" שאלתי את
יואל. יואל רק חייך ושתק. כל הנסיעה חזרה הביתה לא דיברנו
מילה.
אחרי יומיים, ישבתי אצל אמנון הגרוזיני ואכלתי סנדוויץ'. מצאתי
על השולחן "מעריב" ועיינתי בו בריפרוף. באחד העמודים הפנימיים
צדה עיני ידיעה על שני בני נוער, שהיו מוכרים למשטרה כעבריינים
חסרי בית שנהגו להתגורר בגן העירוני. השניים נמצאו ללא רוח
חיים. נכתב שם שלמשטרה אין קצה חוט באשר לגורם המוות.