הוא מצא את עצמו שם בטעות. שכונת אבו-סניינה אף פעם לא התיימרה
להיות מהשקטות של חברון.

מוקדם יותר בערב, לפני שיצאו לפעילות,
הסמ"פ, שחר, ניגש אליו עם חיוך והודיע לו את הבשורה. "בערב
יוצאים לתפוס ת'בן זונה שירה בילדה באדורה לפני חודשיים", אמר
שחר בהתלהבות של ילד שמצא את מקום המסתור של חברו במשחק
מחבואים, "אנחנו צריכים אותך, אתה רוצה לבוא?" שאל שחר, כשבעצם
הכיר את הרגשת השליחות שלו והסיפוק האדיר שהיה לו מפעילות
מבצעית. הוא תמיד אמר, "רק ככה אני מרגיש שאני תורם". כמובן
ששחר נענה בחיוב וכעבור שעתיים החלו ההכנות: בדיקת ציוד אישי,
כל אחד והפק"ל שלו, אמר"לים,  טיפול לפני תנועה לג'יפ, תדריך
ותרגול פריקה אחרונים וצביעת פנים בשביל הרעל והיה הרבה רעל,
כמה צילומים עם החבר'ה, למזכרת, למרות שאמונות טפלות לא
מיטיבות עם המצטלמים לפני מבצע החלטנו לעשות את זה כי זה לא
מעצר שגרתי.

שם, מוקף בבתים פלשטינאים צפופים כמו כוורת, הוא הרגיש חי. הוא
הרגיש שהוא עוזר, בצורה הכי ישירה, להגן על מדינת ישראל וזה
עשה לו טוב. נקודת הפריקה מהג'יפ היתה מרחק קילומטר וחצי מבית
המבוקש
ומישהו היה צריך להשאר עם הרכב. שחר ביקש ממנו להשאר וכמובן
נענה בחיוב. הוא לא רצה להשאר שם, הוא רצה להיות עם שחר בכח
פריצה, כמו ברוב המעצרים,  אבל לא מתווכחים במהלך הפעילות, כל
שניה היא קריטית.

עברה כבר חצי שעה והרגשת הגאווה הפטריוטית שלו מתחילה להתמוסס
לאט לאט בהרגשת פחד קלה. היותו לבד בתוך גוב האריות הזה גרמה
לו להתחיל לחשוב בדימויים ולקשר את הסיטואציה בה הוא נמצא
לחיים שלו בכלליות. הוא תמיד היה לבד בסופו של דבר. הוא בא עם
אנשים, הולך איתם, חוזר ומסתובב איתם, אבל בסופו של יום, לבד.
"אלוהים", הוא חשב לעצמו (למרות היותו חילוני, הוא תמיד האמין
עמוקות), "למה אני כלכך בודד?" חשב. "למה אני לבד? הרי כל חיי
מלאים במצוות של אדם לחברו, זה מה שחשוב, לא?" פילל ודמעה
החליקה על לחיו.

שעה וחצי הוא מחכה לבדו שהמחלקה תחזור, עיניו כבר אדומות
ונפוחות מבכי
ועדיין מפלל "תן לי סימן, אלוהים! אני רק רוצה להבין, לא טיפה
יותר! רק להבין למה אני כל-כך בודד!". צעקותיו כבר מתחילות
להעיר את השכנים ולהאיר את החלונות. פתאום נשמע צרור מחריש
אזניים. קלצ'ניקוב עושה רעש כמו אקדח פיקות, אבל חזק פי מאה.
כנראה שבניגוד לרעש, יש לו תכונה טובה:
קלצ'ניקוב פותר את בעיותיהם של ילדים בודדים.