השעה היא 3:37 בבוקר יום הזיכרון.

עלינו לחדרו, סגרנו את הדלת וכיבינו את האור.
"טוב לראות אותך", הוא לחש לתוך אוזני.
כבר שכחתי עד כמה התגעגעתי לחדר שלו, לריח שלו, למצעי הסטן
המפנקים של מיטתו...
התחבקנו, הוא ניסה לנשק לשפתי.
אני לא יכולה, יש לי חברה. אנחנו כבר חודש ביחד.
נשכבנו על המיטה, מדברים על העבר ואיך היינו ביחד לטוב ולרע.
"כואב לי כשאני חושב על כך שיכולת להיות שלי", הוא אמר.
"כבר הייתי שלך, אתה פשוט עצמת את עיניך".
הוא נאנח.
אני מנסה להרגיע אותו ולאמר לו שיהיה בסדר.
"אל תצטער על העבר, פשוט תלמד ממנו."

חם.
הורדתי את החצאית הארוכה והפרחונית שלי והסרתי את החזיה
המעיקה. נשכבתי חזרה במיטה, ראשי צמוד לשלו.
הוא קם והוריד את בגדיו. אני המשכתי לרטון על החום והסרתי גם
את חולצתי. רק פיסת בד קטנה הפרידה בינינו.
נשכבתי כשגבי מופנה אליו, מקופלת כתינוק ישן.
הוא ליטף את שיערי וחיבק אותי, כאילו הייתי הבובה זהבה, ושנינו
נשכבנו לישון.

8:00 בבוקר והטלפון המצלצל העיר אותי.
קר לי.
המזגן שפעל כל הלילה גרם לי להתכסות בשמיכה דקה ולחזור לזרועות
אהובי משכבר הימים.
ניסיתי להרדם.

ידו התחילה מלטפת אותי, נכנסת מתחת לשמיכה ועוברת עם אצבעותיה
הרכות וציפורניה הארוכות על כל גופי.
את בטני היא חיממה ואת רגלי היא שרטה בתנועות קלות.
לאט לאט היא גם מצאה עצמה חופשיה לחפון את שדי ולנשק בתפיחות
קלות על הפטמות שכבר הספיקו להזדקר.
הוא לחש: "אני אוהב אותך".
ואני עשיתי עצמי רדומה.
הוא הצמיד את אגנו לישבני והמשיך ללטפני ברוך הורג את כל חלקי
גופי, כשהוא לעתים מתעכב בפלג גופי התחתון. מפלס את דרכו בין
ירכי המפוסקות מעט ומלטף את נשיותי דרך פיסת הבד המפרידה
בינינו.
הרגשתי איך לאט לאט גבריותו נעמדת דרוכה למשמר וכל כך רציתי
שיוכיח לי את עצמו.
כל כך רציתי להתענג עם ירכיים מפוסקות לגמרי על הקשיות שלו
ולהנות משפתיו הרכות בעוד הוא נושק לצווארי ולשדי המשתוקקים
לתשומת לב גופנית.
איך השתוקקתי להתהפך במיטה ולזנק עליו, להוריד את התחתון
הארור, להתיישב עליו ולאהוב אותו. להוכיח לו שאני אוהבת אותו
ושהתשוקה הזו לעולם לא תיגמר.

הוא המשיך ללטף אותי בעדנה וללטף את שדי. מדי פעם הוא נאנח
באכזבה וייאוש מפני שראה כי לא החזרתי מענה.
והפנטזיות שבראשי המשיכו לרוץ בעוצמות נושנות. אני רואה עצמי
חוטאת בהנאה וגונחת מכאב מתוק. אוהבת כל שד שנכנס בי ומברכת
אותו על שהוא מפעיל בשבילי את איזור חלציו. בעוצמה, בעדנה,
איטי, מהיר, נכנס יוצא!

צפירה.

כל מחשבותי נדמו.
פקחתי את עיני והתפתלתי מהרעש שהחריש את אוזני והעירני משנתי
ה"שלווה".
הוא אטם את אוזני בכדי להקל על מנוחתי.
בדקת הדומיה הזו לא עמדתי, רק חשבתי לעצמי שבעוד שנים מספר
אולי אהיה בוכיה מכדי לעמוד.
אולי אהיה שכולה מכדי לתת כבוד במשך דקה שלמה מתוך שנים על גבי
שנים של צער ויגון.

נגמרה הצפירה

וחטאתי.