אני רואה אדם. צוחק, מצחיק, קופץ לקול צלילי המוסיקה הבוקעים
ממערכת הסטריאו שמונחת לה במרכז.
אני בוהה באיש הזה, דווקא מכל המקום ההומה הזה האיש הזה השב את
תשומת ליבי, בגלל הצורה בה הוא מרגיש כה משוחרר. הוא מבחין בי,
מחייך, ואני מחזיר חיוך לעברו, איתו רוקדת בחורה בעלת שיער
שטני גולש בת שלושים ומשהו, הקופצת איתו לקול צלילי המוסיקה.
שניהם נהנים.
לפתע, מגיח משום מקום איש עם מעיל עור, מגושם קצת. נראה כמו
איזה מאפיונר, שנלקח זה עתה מסרטי המאפיה האיטלקית. הוא שולף
אקדח, ויורה ירייה באוויר. כל האנשים משתתחים על הרצפה, וגם
אותו זוג שלפני רגע רקד וצהל. האדם הלבוש מעיר עור, מתקרב
בצעדים איטיים מאוד לקראת הזוג, מקים את האדם שצחק וצהל, ובלי
להזיז עפעף יורה בו ירייה אחת באיזור החזה, האדם שצחק וצהל נפל
אחורה.
והאיש הלבוש מעיר עור, עזב את המקום.
לפתע, מתחיל ההמולה. אני מצליח לראות קצת מה קורה. האישה
שהייתה איתו וצחקה, הפכה מצחוק לבכי. האדם שבהיתי בו, מונח לו
על הרצפה הקרה, פניו חסרות הבעה, ידיו מונחות בצד גופו ודם
נוטף מחזהו.
כל המקום בפאניקה, ורק אני עומד וחושב על האדם, שרק לפני כמה
דקות רקד והיה מאושר, ואיך ירייה אחת מסוגלת להרוג אושר, שמחה,
נשמה, לא רק של אדם אחד, אלא של עוד רבים.
האדם שרקד וצהל, לא ירקוד שוב. לא יצחק שוב. רק בתמונות