עוד פעם שכחתי ת'מפתח בסוויטש של האופנוע, דווקא כשכן החלטתי
לנעול.
היתי חצויה אם להודות על ששמרנו האל, או להעלב. שלא גנבו.
מישהו אמר "וואי אזה קור",
ותמונת פלש של כור עכביש חתכה לי לשבר שניה את המעט שאני רואה
דרך הקסדה.
נסעתי מהר ושמחתי על הפקק. שיחקתי שוב משחק הניחושים- "זאת בטח
אשה!", כשאני מעלה אסטרטגיה חדשה לגבי היחס הישיר המסונכרן בין
עובי הגבות לבין זמן התגובה.
האנלוגיה הגאונית הזאת,ואיך הוא "חשב על הכל", חישבה לי את
שניות פיניש העקיפה האחרונה, (המבריקה),
שתמיד עושה לי את זה יותר אם היא היתה גם בלונדינית,
(הנעקפת),
ואני מגיעה בשלום. שוב.
איזה מזל שלא גנבו לי ת'אופנוע, אלוהים ישמור!
"מודעת-אבל" משתתפת, הפלישה לי סופית את תסריט חלום ליל אמש.
הקשר כנראה היה האלמנה השחורה.
נמלה שחורה מבריקה ומכה, מכה בי הודפת חובטת דוקרת אותי עם
מקרוני ענק כשהיא תלוייה על קור עכביש מהתקרה.
היתי חייבת לדבר על זה, כי חלומות זוכרים רק אם משננים אותם 3
פעמים לפחות,(כן,כמו לנהגת חדשה),
ורק נוגה היתה,
אז סיפרתי לה.
נרעשת , הביטה בי נוגה במבט קצת מנוכר, כשהיא מנופפת ראשה
בהילוך איטי, אך נורמלי, וממלמלת- "את מוזרה!"
ואז, נכנסתי בשולחן עם הבוהן, שהיתה קפואה מקור (וזה כואב).
מדדה וקופצת אני אוספת כוחותי להזדקף, או סתם לא לצווח,
נאבקת עם עצמי שלא להוריד נעליים באנחת הקלה, ומחילה,
ולהסריח את האזור.
אני נבהלת מהפלאפון ומתעצבנת על כך, ובכישרון עיתוי לא ייאמן
עד לא ניסבל, מתקשרת אמא.
כאן נזכרתי בעוד חלום- שאני בחדר תקשורת ענק לנשים בלבד, וכולן
מדברות בפלאפון, בינהן,
ולי נגמרה הבטרייה.
"אמא שלך מוזרה".אמרתי לה, הכנסתי לה.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.