בכל פעם שאני נוסעת לעבודה אני רואה את מקס.
אני נוסעת באוטו שלי עטופה במוזיקה עכשוית במקצב קופצני, עטופה
בצמר גפן שאבא שלי הכניס אותי לתוכו כמו ששומרים על אתרוג קרוב
לסוכות שחלילה אני לא אפגע, שלא יפגעו בי העוברים והשבים
והעוברים, שאני תמיד אחייך.
ואני אכן תמיד מחייכת, אפילו שלעיתים אני לא ממש מבינה על מה.
אני אחת משורה ארוכה של מכוניות. מרגישה קצת כמו הקשת בענן
כשפוגעת בה השמש.
לפני עומדת בכחולה - עצבנית - יש לה משקפי שמש ענקיות שמסתירות
הכל. חוץ מאת השפתיים המצוירות שלה.
ולפניה - צהובה- גג פתוח- והוא בתוכו- מחויט, מעונב, מזוייף
שכזה, מוכר אשליות בתיק ג'יימס בונד.
אני מציצה למראה. מאחורי יש כתום ואדום.
ואני לרגע ... סתם עוד צבע סגול בקשת בענן של עשן של מכוניות
של האנשים של הבוקר.
עוד מעט אני אעבור ליד מקס. הוא עומד בפינה שבה מתחילה יפו
העיר של האבנים הישנות. והריחות החריפים...
הוא תמיד מצוייד במעיל דובון שגדול עליו בכמה מספרים..ומתוכו
מציץ ראש קטן ועייף, כועס על כל העולם, כועס שאבא שלו לא חושב
גם כן שהוא אתרוג.
אני עומדת בפקק של הקשת בענן של המכוניות. האור - אדום. מחכים,
לירוק, למשיח.
מישהו דופק לי על השמשה של הצבע הסגול של הקשת.
אה. זה מעיל! למעיל יש כף יד מושטת. שמוציאה אותי מן הצלילה של
המחשבות. מקס. חושף עיניים קטנות. חושף עוני מחריד ששורף לי את
הבטן מבפנים.. וגורם לצלילים הקצביים להיות רקובים  בטונים
גבוהים.
אני רואה את אמא שלי נצבת מרחוק במוחי. אני בת שש. והיא מסבירה
לי יפה בקול האימהי שלה שאם מישהו מושיט יד לעזרה או לנדבה
צריך לעזור ולתת לו. פתחתי חלון לעולם ונתתי לו שקל. הוא כעס.
וזרק לי את הכסף חזרה לעולם המנותק שלי שהמצאתי לעצמי.
רק שקל? סינן מתוך הדובון המסיבי שלו... ועבר לצבע שמאחורי,
לאישה בכתום שנת 79.  
חשבתי על אמא ועל נדבות ועלי ועל מקס שבכלל לא קוראים לו מקס
ושאני המצאתי לו את השם הזה כי הוא זועם על כל העולם. ונהיה
ירוק וכולם נסעו.
האיש הצהוב של האשליות עם הגג הפתוח עצר בבום. והיה רעש.
ושקט. ושוב רעש... ועכשיו...
עכשיו מקס עטוף בצמר גפן ועולה לשמיים במעלית. ויכול להיות
סופסוף כמוני...
אתרוג לפני סוכות.