הוא שכב שם וידעתי שהוא ימות בקרוב.
ויבואו תולעים ויאכלו לו את הכל.
גם את הגרביים הלבנות שלו.
הוא שכב  ולא זז על המיטה שנהגנו לשבת עליה  והוא היה צועק
שאם אני לא אפסיק לקפוץ עליה היא תישבר.
יום אחד הוא אמר שכבר יש בה סדק וזה הכל בגללי ובגלל הקפיצות
שלי.
שיהיה.
ועכשיו...הוא שכב שם..
ואני חשבתי אם הם ינגסו בו ביס ביס... וכמה מגיעים בכלל
כי הוא לא היה כזה שמן, ולא שווה להם להוציא מחלקה שלמה של
תולעים על איש אחד. די רזה אפילו.
התקרבתי לבדוק אם הוא נושם.
הוא פקח עיניים בלי לפקוח אותן
והכחול הבהיר שתמיד היה בהיר
היה מעונן חלקית כעת וראה דברים שאני לא ראיתי...
"אני בסדר". שככה יהיו בסדר השונאים שלי - כעסתי עליו.
שלא ימכור לי לוקשים!
מחר יש לי יומולדת.
ואני כבר בת עשרים ושלוש.
ובגיל עשרים ושלוש אפשר לומר לבנאדם את האמת - מרה ככל שתהיה.
הוא השתעל והתעורר והביט בי ...
והיו לו את כל התשובות לכל השאלות שטרם נשאלו ושלא היה לי אומץ
לשאול.
הוא תמיד היה יותר חכם
יותר יפה
יותר פרפקציוניסט
יותר הכל.
ואף פעם הוא לא היה יותר מת מאשר באותו בוקר  ארור...
אולי בעצם הוא היה יותר יום אחד אחרי זה...