הבטתי בעיני הנחש של השופט הגדול, במבט הפרעה הנוקב, השורף
אותך מבפנים, ואחר כך צובע את הפחמים לבן, כאילו לא קרה כלום.
"אתה נאשם בביזיון בית המשפט מעצם נוכותך בו, ציערת אב ואם,
בגדת באשתך, התעללת בילדיך, התאכזרת לבעלי חיים, התאכזרת
לעצמך, חמדת את אשת רעך הטוב ביותר, מעלת בכספי מעסיקיך, רצית
לנשק את אלהים, חירבנת על העולם, חירבנת על האנושות, חירבנת על
היקום!!!
אני גוזר עליך גזר דין מוות בתלייה, בחניקה, בכסא חשמלי,
בזריקה, וגם אלה  עונשים קלים מדי בשבילך, כנראה-אתה נאשם
בעבירה החמורה ביותר עלי אדמות!!! אתה אמרת... בלי כל טיפת
בושה... במצח נחושה... פלטת והקאת את כל הדברים שלא ייאמרו...
אתה אמרת... את האמת!
גיחכתי קמעה. הרי אין מערכת מספיק מטורפת כדי להוציא אדם שפוי
הגיוני ולבטח חף מכל פשע להורג משום שאמר את האמת, ואף אחד לא
חולק על דעתו?!
-כבוד השופט, אתה יודע שלא ביצעתי אף לא אחת מהעבירות המיוחסות
לי...
-אתה עוד ממשיך לומר את האמת!!  אני מכפיל את עונשך!!
-כבודו, אם אמרתי את האמת מדוע עלי להיענש?
-אתה נאשם בביזיון בית המשפט! אין לאמר את האמת!! סעיף 4384 ב
2 ג'1:
"לא יאמר אדם את האמת, בין אם נכונה ובין אם לאו, ללא כל קשר
לנסיבות, ואם עשה כן דינו מיתה!"
-אתה מצפה שאשקר לך?
-מאוחר מדי! הובילו אותו אל מחוץ לכותלי בית המשפט שלי! מראהו
מחליא אותי!
עד לאותו רגע לא בדיוק האמנתי לו, אך באותו רגע הוא ניתר
ממקומו והקיא אל מעבר לשולחנו, על הרצפה הבזויה של בית המשפט
שלו, שלהם, שלנו.
הקיא שלו היה ירוק כך שניתן היה לשער שכבודו אכל גפילטע-פיש
לפני המשפט הנלוז שערכו לכבודי.
שני בריונים של שני-מטר-גובה אצו רצו לעברו לאמור "כבודו
בסדר?" ואחד מהם אף אחז בכתפו.
השופט החל להרגע, שני הבריונים שלחו בי מבטים שהיו אמורים
לגרום לי לרגשות-אשם, אותם מבטים שגורמים לך להרגיש בדיוק את
ההיפך הגמור.
"כבודו, אם יורשה לי, אתה לטאה נתעבת חסרת שומן, פוחלץ של
איגואנה נטולת קשקשים וחוט שידרה, אפו הזב של תנין דרום
אמריקאי אומלל-"
לא יכולתי שלא להמשיך.
השופט הקיא בשנית, הפעם על שולחנו, ממש ליד הפטיש שתמיד הזכיר
לי את הפטיש של השניצלים-
"יבחוש זב חוטם בן כלאיים נתעב, חדל אישים מקרקר, חולדת ביצות
לסבית, שיפוד פרגיות לא כשר, נוצת עורב המתבוססת בשלולית דם
מחזור של פרה אינד-מממ, מממ-ממ-מ"
העורך דין שלי נזכר לסתום לי את הפה, שהזמן  שבו התנועע רק גרם
לי צרות.
"לא תוכל לזכות בערעור" לחש באזני בבושת פנים. "אנחנו צריכים
להוכיח שאתה שקרן נתעב כדי לבטל את גזר הדין"
לא יכולתי שלא לגחך למראהו האופטימי.
"ערעור, מה!" גיחכתי נכחו. "תוך פחות מיום אני תלוי, עורך דין
יקר, שרוף, מחושמל, מוזרק, השד יודע מה, ואתה מדבר איתי על
ערעור?! לך תזיין את האישה הפלצנית שלך, טנק שרמן עם ראש נפץ
גרעיני, היפופוטם ביצות עלוב, פרת משה רבנו מזדחלת, פיקלוץ-"
יכולתי להמשיך אבל כבר לא התחשק לי.
עורך הדין החזיר השמן שלי התחיל לבכות.
"סליחה, לא התכוונתי..." אמרתי ברוך, אף על פי שכן התכוונתי,
ועוד איך התכוונתי.
לבוש-הכחולים המשוטר הגיע, ואזק בנחישות את שתי ידי, ידי הפושע
שמעולם לא חשב אפילו לפשוע, ומעולם לא עשה זאת, וכנראה שהיה
צריך לעשות זאת מזמן.
"אם היתה קיימת אפשרות כזאת, הייתי אוזק את לשונך!!" פלט בבוז
של שוטר אינטליגנט שנמצא אך ורק בטעות במקצוע, הוא הרי תכנן
להיות שיפוצניק...
"אם היתה לך אחת, הייתי אוזק את אשתך הזונה, יא הומו
מתרומם!!!"
חשתי את עצמות הגולגולת שלי מתמוטטות לנוכח האגרוף חסר הרחמים
שספגתי מהנבלה.
זוג שוטרים נוסף הגיח משום מקום, סתמו את פי וכל מה שקשור
אליו, אחד מהם אחז בחזקה בשערי.
" יא חייייכייי יייויייאיייי ייגריייק!!" קיללתי מבעד
למסקינטייפ המזורגג.
הובלתי החוצה, כבול בשתי ידי הרכות, מסקנטייפ מעצבן סותם את
פי, ושני מאנאייק בריונים דוחקים בי, ראשי מוסט אחורה בידיו של
אחד מהם, שהתאהב כנראה בשער היפה שלי.  
העיתונאים, עלוקות השלכת של התקשורת המתינו לי עם יריות של אור
והבזקי ברקים ואקדחי מיקרופונים שכוונו אל צוארי, אך אני
העדפתי מחוסר ברירה לשמור על קשר השתיקה. אפילו "אין תגובה"
מסכן לא יכולתי לפלוט.
הייתה שם איזו שחרחורת תכולת עיניים יפהפיה שחייכה אתי מתוך
מצלמת ה"ניקון" שלה, ואני קרצתי לה ככל שיכולתי, משתדל שלא
להסיר את מבטי מעיניה המבקשות.
נסיעה בניידת, ירידה מהניידת, כניסה אל בית הכלא, טפסים, טופס
טיולים, כניסה לתא. היכרות עם התא.
פרט לכושי ענק ומשופם שהיה עסוק נואשות בקרב אחד על אחד , הוא
והקיר המזרחי של התא, גוץ משקפופר בעל כתובת קעקע בלתי נראית
של "מעלים-מס" באמצע מצחו, שלושה ספק מיטות ספק ניירות טישיו
משומש יבש צמודות לשתיים מקירות התא, צוהר בעל ארבעה סורגי
מתכת חסרי תקווה והרבה רפש ורוע, לא היה בתא שום דבר שהיית
יכול להגדירו, ולו רק בספק, כמענייין.
די התבאסתי. הכושי דווקא נראה לי איש שיחה מעניין.
השוטר הסיר את האזיקים מעל ידי האדומות מהדם הלחוץ, והסיר את
המסקנטייפ מעל הפה שלי.
ואז חייך אלי ברשעות-מכוונת לאמור: "מחר אתה תלוי."
"חזיר יבלות מעונב, גוש פחם טרם זמנו, עכביש עם דרגות, ביצת
יתוש מוצץ דם סרוחה, מוצץ איברים מושתלים שכמוך..." המשכתי
לקלל כשקולי הולך ודועך יחד עם צלילי מגפיו הנאציים המתרחקים
ממני.
"יוסי"- רציתי לומר, אך מיד המצאתי לי שם קצת יותר נורמאלי.
"אחמד"- אמרתי והושטתי את ידי תמימת הדעים אל עבר הכושי.
הכושי המשיך להלום בקיר ,שלא נכנע לו, ולא שם אלי לב בכלל.
"אחמד!" צעקתי בקול הכי רם והכי עבה שיכולתי להוציא באותו רגע,
מה שהרעיד את כל התא ומה שסביב לו.
"מה-אתה-רוסה?" שמעתי קול עונה מאחד התאים הסמוכים, עם מבטא
ערבי כבד ושחוק.
הכושי הסתובב לעברי כשחיוך ידידותי מזויף מעטר את פני הגורילה
שלו, וריסק את מה שנשאר לרסק מעצמות הגולגולת שלי, שכנראה כבר
לא יחזיקו מעמד עם הפה הגדול שלי.
הועפתי לאחור, אך מיד קמתי ועמדתי על רגלי האחוריות, לא שיש לי
עוד זוג רגליים, נוטף כולי דם סגול-אדום, ניגר קלות מפי ומאפי,
חיוך של אומללות על פני הפוקר המפסידניים שלי, והבטתי מושפל
בעיניו השחורות של הכושי.
"זאת הפעם האחרונה שאתה נכנס לי באמצע שיחה חשובה."
אמר הכושי בקול שחור ותקיף.
תלשתי את שרידי חולצתו המיוזעת של פקיד השומה וניגבתי בה את
אפי ופי המדממים.
"מצטער. אני אחמד. יוסי, שיהיה."
"אני שאקי. זה בא מהמילה שאקל. ואתה לא אחמד ובטח לא שום יוסי,
אתה לני, מהיום והלאה, וזה בא מהמילה "לני אתה חושב שאתה מדבר,
הא?"
נראה שהוא ממש הצחיק את עצמו.
"לדי אדה אובר?" שאלתי.
שיהיה לדי. לד זפלדין. "שברד לי אד האב!"
הכושי אחז קלות באפי וסיבב אותו בעדינות ימינה. הרגשתי יותר
טוב. לפחות  נפטרתי מלשון הסתרים הזו שמחליפה כל " נ' " ב "ד'
" וגם את ה " ת' " ב " ד' " וכולי וכולי.
תוך כחצי שעה היינו שנינו שקועים בשיחה, אני והכושי. ידעתי
שהוא יעניין אותי באיזשהו שלב. הוא ידע רק להקשיב. בדיוק בן
השיח המתאים שהייתי צריך.
"הכל התחיל לפני כשנתיים בערך, כשהלכתי לי ברחוב, אחרי ריב קשה
עם אשתי לשעבר, שבגדה בי עם איזו חברה מכוערת שלה שהכירה בצבא,
בזמן  שהייתה חיילת, ולא רצתה בשום אופן לשמוע על אורגייה של
כולנו... אז הלכתי לי ברחוב, לעבר חנות הגלידה, כאשר שני כחולי
מדים שחורי נשמה, כלומר- לא כושים, פשוט בעלי נשמה של חרא יבש,
נטפלו אלי והחליטו שהם עוצרים אותי בעוון התחזות לעצמי."
"יש לך ביצים" התוודה הכושי. "לא כל אחד עושה כיום את הצעד
הזה. זה אפילו יותר נורא מאשר לעלות לרכבת תחתית או אפילו
לאוטובוס בלי ללבוש שחפ"ץ"
-אל תגזים.
-טוב, נסחפתי קצת. אתה פשוט התחזית לעצמך? ככה, בלי שום טיפה
של פחד שיכולים לתפוס אותך?
-בדיוק.
-ומה עשית בתור עצמך?
-הייתי בדיכאון.
-כן, אבל מה עשית?
-בעטתי באבן.
המשקפופר הלך לישון בעוד אנחנו משוחחים ביננו באינטלגנטיות
מוזרה.
-אז מה, אתה מזיין את המגעיל הזה? שאלתי את הכושי.
-איחס! המסריח הזה בכוונה לא מנגב את התחת המגעיל שלו אחרי
שהוא מחרבן, כדי שאף אחד לא ייגע בו, אף על פי שטחנו אותו בכל
זאת כמה אסירים שהיו כנראה במצב ממש נואש באותם רגעים.
-בלעאחס!!!
-וחוץ מזה מחר כולנו מתים.
דלת התא נפתחה לרווחה. הסוהר המהורהר שמח לאידנו. כך, לפחות,
נראה לי.
כומר לבוש שחורים נכנס עם איזשהו ספר עבה, כנראה תנ"ך, שאחז
בשתי ידיו, תוך קריאה ווקאלית שלווה ומונוטונית בספר, מה שגרם
לו להשמע כמו לאונרד כהן ללא פלייבק.
-אני יהודי, יא חתיכת הומו מזדיין! קמתי שוב על רגלי האחוריות
וצעדתי לעברו.
-לבוש כחולים מסריח אימבציל מולד דגנראט חולה רוח! אני
יהודי!!! עד יום מותי!!! מהיום שנולדתי!!! -הטחתי לעבר הסוהר
המשתומם. הכומר לא התיק עיניו מהספר. אחזתי בכתפיו וסובבתי
אותו לעבר דלת הכניסה הכבדה.
-פתח את הסורגים או שהכומר הזה עובר לצד השני חתוך ל-רגע- אחת
שתיים שלוש ארבע- ספרתי את סורגי המתכת- ארבע חתיכות
סימטריות!
המאנאייק מיהר לפתוח את הדלת המסורגת.
בעטתי בכומר המשתומם החוצה. הוא מעד ונפל, ואני הרגשתי צורך עז
לבכות מרחמים על מה שעוללתי לו, על כל כוונותיו הטובות, אך
במקום זאת הורדתי אגרוף לחנון ממס הכנסה שישן לו בנחת רוח
עלובה על רצפת החדר.
-מה עשיתי לך, מה? מה? אתה חושב שכל כך קל לנוצרי אדוק כמוני
לראות איך בועטים לו בכומר שאמור להוליך אותו לכסא החשמלי
ולשתוק רק בגלל שאני מעדיף למות בכסא החשמלי מאשר בידיים
המזוהמות שלך?!?!
החנון התפרץ בזעם. הורדתי לו עוד אגרוף.
-אז הכומר היה בשבילך, אתה אומר?
הוא התחיל לבכות.
-לא נורא.אני מצטער. תחיה עוד קצת. מהרגע הזה אתה הודי.
"אני רוצה מהרג'ה בשביל הדבר הזה!!!" פניתי לסוהר והצבעתי ביד
מתוחה לעבר המשקפופר.
-נעשית הודי פתאום?! שני סוהרים נכנסו לתא וכיסחו את החנון
במכות.רגע לפני שהוא פלט את קריאת ה"לא" הצפויה הבטתי בעיניו
שנתלו בי בחרדה וירקתי רשפי אש אל תוך נפשו האבודה.
-כ... כ... כן...
הם הוציאו אותו. לא רק מהתא... להורג. מול כיתת יורים. הוא עלה
להם על כל העצבים. גם לי היה חלק בזה, חלק שלא עניין אותי
במיוחד לאור העובדה שמחר אני איתו שוב פעם, בשמיים, אם יש כזה
דבר.
חוחית נעמדה על החלון הפונה אל מחוץ לכותלי הכלא. קצת מוזר,
אני חושב.
לפני לא הרבה זמן היתה לי כזאת בכלוב. הגורל הפכפך, לפעמים.
-מחר אתה בכסא!! צעק לעברי סתם עוד שוטר שעבר בסביבה.
ידעתי טוב-טוב שזה לא כסא נוח, ולא כס מלכות, ואפילו לא בית
כסא. זה היה כסא אלקטרוני. כן, למה להגיד חשמלי? אני שונא את
המילה הזאת. אלקטרוני. בחדר, לבד. ואני התחלתי לשמוע חצוצרות.