אני מתגעגעת לתקופה שאני ואתה היינו ילדים.
אני זוכרת את הלילות של הקיץ החם כשאמא היתה באה ופורשת מעלינו
שמיכת פיקה דקה. ואנחנו כל אחד שוכב במיטה שלו ומחכה לתורו
שאמא תבוא ותפרוש מעל הראש שלו את השמיכה.
אני זוכרת את הצחוק המתגלגל שלך, צחוק של ילד, אני זוכרת את
השמחה וגם את החיוך של אמא.
ואתה אף פעם לא היית מסתפק בפעם אחת "שוב פעם", היית צועק ואמא
הייתה מחייכת ומעיפה את השמיכה באויר.
באותן שניות השמיכה נראתה ענקית, ועכשיו היא בקושי מכסה לי את
הרגליים. אמא, אין לך מושג כמה בטחון זה נתן לי גם אם לכמה
שניות וזה משהו שבפניך קשה לי להודות בו. והיום כשאני באה לבקר
אותך אני מחפשת בך סימני ילדות. כבר לא אח קטן ורואה עליך כמה
זה כואב, כמה כואב להתבגר.
ואז אני נזכרת שכשהגעתי לגיל שלך הגיל שאתה נמצא בו כיום, זה
הזמן שבו בערך גם אני איבדתי את התמימות .