בכל מקום שדוד היה מופיע, היה מושך מבטים. גבר מרשים ויפה
תואר, דוד, קומתו כמאה ושמונים ס"מ, בעל גוף מוצק ושרירי, לא
שמן, כהה ועיניו הכחולות בעלות מבט קשה. ממעט בדיבור ולעולם לא
מגלה רגשות. אם היה מישהו מצליח להעלות צל חיוך על שפתיו, היו
עיניו מביעות את הערכתו לאיש. והאיש היה מרגיש שנשא חן בעיני
דוד והיה מבסוט כל היום. דיבורו שקט וברור ובעל סמכות והופעתו
החיצונית מושלמת. בגדיו, ממיטב יצרני אפנת הספורט אלגנט, תמיד
מגוהצים ונקיים, צווארון חולצתו מעומלן וקמט חד וישר לאורך
מכנסיו מסתיים בנעלי עור אלגנטיות יקרות ומבריקות. שיערו השחור
עשוי תלתלים ומסופר קצר. תמיד מגולח למשעי וריח טוב של אפטר
שייב יקר נודף ממנו. על פרק ידו השמאלית שעון רולקס יקר וטבעת
זהב כבדה, דמוית חותם, על הזרת. על פרק ידו הימנית ענוד גורמט
זהב כבד ושני כפתורי חולצתו הפרומים מגלים שרשרת זהב עבה עם
תליון מלבני ושתי אותיות, ד' ו פ', רשומות ביהלומים. דוד
פיאמנטה. אבל מכירים אותו בשם דוד ותו לא. אם אמרת "דוד" ללא
שם משפחה או תואר, היו יודעים במי מדובר. מפורסם היה ואנשים
נתייראו ממנו ורחשו לו כבוד, מעולם לא הסתבך עם החוק. לא
שחלילה היה טלית שכולה תכלת, אלא שהיה חכם וערמומי כשועל.
במשטרה היה ידוע כ"יעד מבוקש", חשוד היה בעבירות רבות ונעצר
פעמים הרבה ומעולם לא נמצאו נגדו הוכחות. אומרים שלא ידע פחד
מהו. מסוכן היה ופגיעתו רעה. היה תורם כספים רבים לבית הכנסת.
לא רצו בכספו אך פחדו להעליבו בסירוב, בחדרי חדרים היו מתנחמים
ואמרים שלפחות, הולך כספו למטרות טובות.

כשבוע לפני שיהודה ביטון היה אצל סימי, נעצר דוד בפעם הראשונה
בחייו ליותר מעשרים וארבע שעות כתוצאה מתלונה שהוגשה נגדו ע"י
אשתו, מימי. ומעשה שהיה, כך היה:
   
בשעה אחד עשרה ועשרה בלילה, על השעון, התעוררה סימי לשמע צרחות
וצעקות שעלו מהדירה של מימי אשתו של דוד, לא שלא הייתה רגילה
בכך, אלא שהפעם נחרדה וזעה באי נוחות במיטתה, צעקותיה של מימי
היו נואשות ומלאות כאב וייסורים שלא היו בהם בעבר. היא העירה
את מוריס, בעלה, ואמרה לו שיעשה משהו לפני שיקרה למימי משהו לא
טוב.  מוריס סרב, אמר לה לא להתערב בעניינים לא שלה, סימי ראתה
שממוריס לא תבוא הישועה והחליטה לעשות מעשה, לבשה חלוק ומיהרה
לבית של מימי. לפני שיצאה הזמינה שוטרים. סימי פתחה את דלת
הבית של מימי ללא נקישה ונכנסה לסלון הקטן. המראה שנגלה לעיניה
קשה היה, מימי הייתה מצונפת בפינת החדר, בין הספה לקיר והיא
מגוננת על ראשה בידיה, חולצת הטריקו שלבשה הייתה מוכתמת בדם
ועיניה הנפחדות היו ניבטות בסימי בתחינה אילמת. "תעזרי לי
סימי, הוא רוצה להרוג אותי", לחשה. סימי פנתה בזעם לעבר דוד:
"מה אתה עושה, השתגעת?! היא נופפה כף יד מתוחה בתנועת תוכחה
לעברו, אתה רוצה שהיא תמות"?!

דוד עמד באמצע הסלון הצפוף כשרק מכנסיו האלגנטיים לגופו, יחף
היה וחולצתו הכחולה מונחת בקפידה על משענת כיסא בפינת האוכל,
בידו החזיק חגורת עור רחבה עם אבזם מתכת כבד. הוא לא דיבר, רק
הביט בסימי באותו מבט קשה. דוד לא ענה לסימי, היא היחידה שלא
מפחדת ממנו, והוא מכבד אותה. אומרים שהיה ביניהם פעם רומן
לוהט, כשהיו רווקים, אבל ההורים שלה לא רצו את היתום הקשוח
והפרוע והיא נאלצה לוותר עליו.  עכשיו היא עמדה מולו ועיניה
רושפות, היא הביטה בחגורה ואמרה בתיעוב: "הרבצת לה עם הברזל,
אה, מניאק"! היא התנפלה עליו בזעם וחילצה את החגורה מידיו. הוא
לא התנגד והמשיך להביט בה באותו מבט, זקוף וגאה היה, לא הייתה
חמלה בעיניו. "אתה אף פעם לא תרביץ לה יותר, אתה שומע, אף פעם,
ז'מה"! ואם סימה אומרת "ז'מה" אחרי "אף פעם", סימן שהיא נחושה
בדעתה ומוכנה להלחם על כך. "בן-זונה", הפטירה לבסוף ופנתה לטפל
במימי.

כשהגיעו השוטרים היה דוד מופתע, "מי הזמין אתכם"? שאל את
השוטר. זוג אזיקי פלדה שהונחו על ידיו היוו תשובה נאותה. הוא
הרים את ראשו וראה את סימי מביטה בו במבט מתגרה, חמתו בערה
להשחית, אך הוא שמר על קור רוח, רק הזיק שניצת בעיניו הבטיח
לסימי נקמה. היא ידעה שעברה על טאבו, לא מערבים משטרה בשום
סכסוך. "כוס אמו", חשבה, "מה יעשה לי". למחרת, אחרי הטיפול
בבית החולים, היא השפיעה על מימי להתלונן נגדו. זה היה התיק
הראשון של דוד שלמשטרה היו בו הוכחות.

ביום חמישי האחרון הובא דוד בפני שופט והשתחרר בערבות עם צו
הרחקה לחודש מביתו ומהשכונה. בשבת בבוקר פגש את יהודה ביטון
בעיר והתגרה בו, בצחוק, עם ארגז הבירה, זה היה קטע כזה ביניהם,
דוד היה נותן לו כסף לקנות ערק. "שימות", היה אומר, "בין כה
אין לו בשביל מה לחיות מיום שהבן שלו נדרס, אז שייהנה עד
שימות". דרך משונה הייתה לו לדוד לאהוב את יהודה ביטון. אחר כך
סיפר יהודה ביטון למימי אשתו של דוד שראה את דוד בעיר.