יהודה ביטון שיכור. מסתובב בשכונה ללא מטרה מוגדרת, מניד בראשו
ומצקצק בשפתיו ציקצוקים בעלי משמעות. תמיד מדבר עם עצמו.
לעיתים, כשהוא דן בכובד ראש בסוגיה חשובה, אפשר לראות כיצד
מצחו מתקמט, עיניו מרצינות לפתע וראשו נוטה בזוית קלה ימינה.
כך הוא עומד באמצע הכביש, בקבוק של ערק בידו הימנית ומעילו
הבלוי נוטה בחדות לכוון נעלי ההתעמלות הישנות שלרגליו מכובד
שני בקבוקים נוספים המצויים בכיסי המעיל. הנהגים בשכונה כבר
יודעים, אם יהודה ביטון עומד קפוא באמצע הכביש, סימן שעסוק הוא
בפתרון בעיה חשובה ואין להפריע לו בשום אופן. לכן הם עוקפים
אותו בזהירות וממשיכים לדרכם. תמיד ימצא פתי תורן שינסה לעזור
לו ויספוג את סיפוריו.
כשמגיע פתי כזה מיד הוא מתעורר ומנופף בידיו בלי לשפוך טיפה
מהבקבוק ואומר:
"הא, אתה יודע מה דוד אמר לי, ראה אותי בעיר, בא אצלי ואמר
לי... יודה. ואמרתי לו... מה. ואמר לי... ביטון, אני שתיתי
ארגז בירה, ואתה שיכור".
כךךך הוא משמיע קול תוך שהוא מעקם את הקצה השמאלי של פיו כלפי
מטה ועינו השמאלית עצומה.
"אני שיכור אני"?! הוא שואל רטורית, "הוא שתה ארגז בירה והוא
שיכור. אני שתיתי רק בקבוק אחד של ערק. רק אחד, לא פחות ולא
יותר".
יהודה ביטון מדבר לאט, מתקשה להוציא את המילים מפיו. הוא מצביע
עם הבקבוק לעבר הפתי ומוסיף: "איזה בנאדם זה, שותה ארגז בירה
ולא נהיה שיכור". אחר כך הוא אוחז בחזקה בשרוולו, מקרב את פניו
לאוזנו ולוחש ברצינות תהומית:
:אתה מאמין לו"?! הוא לא יזוז עד שיקבל תשובה מניחה את הדעת.
"לא, אני לא מאמין לו".
יהודה מקבל את התשובה באושר אמיתי, ניכר שהשאלה הציקה לו מאוד,
עיניו מאירות, חיוך גדול נמרח על פניו עד כי זיפי זקנו סומרים
ואפשר לספור אותם אחד אחד. רק אז הוא מתרצה ועולה למדרכה.
בשבתות הוא הולך לסימי. סימי מאכילה אותו ומקשיבה בסבלנות
לסיפוריו. היא מרשה לו להתקלח ולהתגלח אצלה. בעצם, אוי לו אם
לא יתרחץ ויתגלח. מידי פעם היא נותנת לו בגדים ישנים שהיא
מוצאת בכל מיני מקומות. רק את המעיל הוא לא מחליף. הוא אומר
שהכיסים של המעיל כבר התרגלו לבקבוקים. אבל סימי יודעת, היא
זוכרת היטב איך החזיק יהודה ביטון את בנו הקטן, עטוף במעיל, על
ידיו וזעק חרש לעזרה:
"תעזרו לי בבקשה, אתם אנשים טובים, תעזרו לי".
היא זוכרת איך פנה כה וכה והילד שמוט על ידיו, וכולם מסתכלים
אבל אף אחד לא מעיז להתקרב. רק היא ניגשה אליו, חיבקה אותו ואת
הילד והוא הביט בה במבט חסר אונים, הניח ראשו על כתפה ופרץ
בבכי תמרורים כשכל גופו מזדעזע מעצמת הכאב. לכן היא לא מתעקשת
על המעיל, אפילו שיש לה מעיל כמעט חדש בשבילו שהיה תלוי על וו
בכניסה.
בשבת זו הגיע לבלוק של סימי ומצא אותה מפצחת גרעינים עם רחל
ואסתר ממול (היא גרה מול רחל) ומימי אשתו של דוד.
"הנה יהודה ביטון", אומרת רחל וממהרה להוציא כיסא מפינת האוכל.
סימי מביטה בו בחיוך טוב וסוגרת את הקומבניזון הורוד ומהדקת
אותו לצווארה.
"שבת שלום יהודה", היא אומרת, "בוא תתקרב תשתה תה".
רחל מוזגת תה לכוס החמישית שהייתה על הסניה ומגישה לו.
"שבת שלום", הוא אומר, "תודה רבה ואלוהים יברך אתכם וייתן לכם
הכול טוב".
הוא שותה את התה בשריקה קולנית. כשנדמה לו שהן לא מסתכלות הוא
מגניב מעט ערק לתה. הן יודעות אך משימות עצמן שלא כדי לא לבייש
אותו. משנגמר התה הוא מביט בסימי והיא אומרת בקול רם ואדיש:
"הבית פתוח, יהודה, הכול מוכן, יש בגדים נקיים ואוכל והכול".
היא מתאמצת לא להראות את החמלה שבעיניה. יהודה ביטון לא קרוב
משפחה של סימי, אבל הכירה אותו והבן שלו היה עם הבן שלה בגן.
יהודה ביטון יורד לאיטו במדרגות. סימי שותקת. גם רחל ואסתר
ממול שותקות. רק מימי אשתו של דוד אומרת:
"יהודה, מה שלומך? אתה נראה חדש לגמרי".
והוא עונה:
"השם יברך את סימי, ראיתי היום את דוד בעיר. בא אצלי ואמר
לי... יודה. ואמרתי לו... מה. ואמר לי... ביטון, אני שתיתי
ארגז בירה, ואתה שיכור. אני שיכור אני"?
"רגע, רגע, מה אמרת, מה אמרת"? מימי אשתו של דוד לא ידעה את
נפשה, "מתי ראית אותו היום? איפה? שיחררו אותו? למה"? הייתה
פוכרת אצבעותיה ומכה קלות בכף יד פתוחה על לחיה.
"סימי, מה אני יעשה, שיחררו אותו..."
וסימי אומרת בהחלטיות וברוך:
"אל תפחדי, תישני אצלי היום, גם הילדים. אם יבוא, אני יביא לו
משטרה, למה מי הוא... בכלל אסור לו להיכנס לבית, יש לו צו
הרחקה נגדו".
ויהודה ביטון מסתכל, ההמולה לא מעניינת אותו. הוא לוגם ארוכות
מהערק ומתרחק לאיטו תוך שהוא מדבר עם עצמו. לפי הבעת פניו אפשר
להניח שהוא לא מצליח להגיע להסכמה. |
