"מה קורה, אחי?" הוא יורה אל תוך האוזן שלי עוד לפני שהוצאתי
מילה, ואני נזכר איך פעם, בעידן השיחה הלא מזוהה כשהייתי מתקשר
אליו, הייתי נענה ב"הלו" מהוסס, שואל. היתה מן תמימות שכזו
ומבחן הקשר היה בזיהוי הקול, האינטונציה. "מה אתה לא מזהה?"
הייתי אומר נעלב, כאשר היה מתמהמה. היום לא. מבחן הקשר הוא
בהמצאות שמך בזיכרון של הטלפון הנייד... "אני בסדר" אני עונה.
"לא אתה לא בסדר, אני שומע, וגם בשבוע שעבר כשנפגשנו לא נראית
משהו". "כן". אני מודה. "אני זקוק לאיפוס". "אז בוא אלי, אחי,
אני חוזר מהעבודה ב- 8 בערב וטלי תהיה אצל אמא שלה. נוכל לשבת
לדבר. כמו פעם. וגם הכנתי מרק שורשים, משו בן-זונה. תבוא יהיה
נחמד".
והוא, החבר שלי, עם השפה הצבאית המטופשת - "אחי" בכל משפט שני,
עוד עושה לי את זה - מצליח לאזן אותי.
גדלנו יחד באותו חור מדברי נידח. באותה אדמה חריבה היכינו
שורש, גידלנו גזע, ענפים ועלים, הצמחנו פירות - שונים, צמחנו
לכיוונים אחרים. והוא נטוע היטב בקרקע מחובר לשורשים, ארצי בכל
הוויתו. ואני איבדתי מזמן את הקשר לאדמה. מתפרק מכל משב רוח
עדין.
הייתי אצלו בשמונה וחצי, בדירה היאפית המאובזרת לעייפה. באויר
היה ריח טוב של בישול ביתי. השולחן במטבח כבר היה ערוך
לשניים.
"אז מה אחי, המצב בטטה", הוא יורה שוב ישר מסיר המרק. ככה זה
אצלו - אין גינונים, אין טקסים. הכל כל כך ישיר, ואני אוהב את
זה... "כן" אני מאשר, ומדבר על הדברים המוכרים לי כל כך, אבל
איכשהו בהשפעתו, אפילו לי זה נשמע כבר אחרת. אני שופך את ליבי
והוא מקשיב תוך חיתוך הירקות לסלט וכשאני משתהה לרגע, לחשוב,
הוא משחיל משפט מחץ בניסוח של פרקליט מנוסה, שמחזיר אותי מהר
למציאות. והוא אומר את הדברים הטריוויאליים לכאורה, הדברים
שמהדהדים לי בראש כל הזמן, אבל כשהם יוצאים ממנו הם נשמעים
אחרת, מקבלים משקל ושוקעים בתוכי.
הוא מגיש את המרק לקערות, מוזג יין אדום. משיקים כוסות. "לחייך
אחי" הוא אומר ומוסיף קריצה ואני מחייך ולוגם - "יין טוב" אני
אומר. "שלושים שקל בסופר" הוא יורה. אני מחייך, מגיש כף של מרק
מהביל אל פי ומרגיש איך עם כל כף נוספת מתמוסס לו הגוש בגרון
ובין כף לכף אני שומע את קולו אצלי בבטן מתערבב עם מרק השורשים
ויוצק תובנות פשוטות לתוך קרביי.
הייתי מחבק אותו עכשיו.