הוראות הגשה: נא לקרוא בטון ממלכתי, ולהוסיף שיר מרגש בשני
קולות.

קצת לבד.
הבית ריק, כמעט. ריק מקולות או צלילים שישוו לבית איזושהי
נכוחות שהיא מעבר למה שאני. אבל אני נמנעת. איזו מוזיקה תתאים
לי למצב? מהי המוזיקה של לבד? הרי כל מוזיקה היא ביחד, ואני לא
לבד עם מוזיקה.
אני לא מפחדת. אני תמיד לבד.
לנצח לבד.
אני חושבת על אנשים מתים. לימי זיכרון יש את ההשפעה הזו עלי,
כנראה. מה אני אגיד בהלוויה של חברים שלי? ובהלוויה של לא
חברים שלי? כמה שקרים כנים אצליח לשלוף, זה אחרי זה? פרחים
מהקנה. כמה אצליח לפאר שם לא לי, שלילי? עד כמה אצליח לעמוד
מעל קבר אחים. אחים לנשק. נשק...
עמודום.
עמונוח.
המחשבות הן הצליל היחיד שאני שומעת, והן בוגדות בי, אחת אחרי
השניה, ירייה ירייה. הזיקוקים מפריעים את מנוחתי הנוראית,
מעיבים על  כל רצף של רשע, מחשבות כמו מוות. מחשבות מפלחות את
דמי, מרצצות את ראשי. אני מדמיינת שיורים בי, מתפתלת למשמע כל
התנפצות צבעונית.
מי יהיה הראשון שימות? ועל איזה מזבח קדוש? אנחנו הדור הבא של
המובלים לטבח. עוד שנה, ישירו על קברינו, ישפכו דמעות זרות.
נהיה הטובים שבטובים בהינף אקדח. אנחנו. הם. הם העיוורים,
ואני? מה אני רואה? ומה זה עוזר לי?
חושך, צרצרים קורעים את הדממה אך לא מפלחים דרך מסך המחשבות.
לבד.
אבל רק קצת.
אומץ תחת אש, אומץ בעיתות דממה. מבועתת.

מי מפחד מקצת לבד?