יש לי חור בבטן
מרוקן לי את הגוף
כמה שאני חושבת עליו, נראה שהוא נפער
כמו פה
שצוחק עלי, מלגלג
הנה, כבר אין לך כלום.

וככל שהוא גודל, ככה הדברים נופלים
לאט לאט
שום דבר לא נשאר בפנים

אני יושבת לבד
מול דף, עם עט ביד
וחושבת מנסה לראות את המילים
אבל הן לא יוצאות דרך היד
הן נוזלות לבפנים

ולאט לאט הן נעלמות,
היד רועדת, העיניים דומעות
מה אני עושה עכשיו?
אני לא יכולה לכתוב
כל מה שנשאר זה לשבת לבד
לחשוב.

אני רואה מציאות, אני רואה דמיון
אני לא יודעת מה אמיתי יותר
השני או הראשון
המציאות בכלל קיימת? יש כזה דבר?
אולי הכל שקר
אולי צריך להתעורר כבר!

האמת מתעתעת, לפעמים פשוט יותר טוב לא לדעת, לא להבין, לא
לנסות
לא לראות
לתת לאנשים אחרים להתמודד עם הפחדים
עם המציאות

אני יושבת לבד מול דף
עם עט ביד
יש לי חור בבטן, חור פעור, גדול
המילים יוצאות דרכו, שופכות את הכל
והדף נשאר ריק, מסתכל בי, משועשע
הוא צוחק עלי, הדף
מין צחוק מלגלג, מרושע
"ניצחנו!" הוא צועק, והחור שבי גדל
"ניצחנו אתכם."
ואני מסתכלת
מקשיבה וחושבת
ואני יודעת
שכמה שהמציאות והדמיון מתערבבים ביחד
כמה שבפנים הכל כבר ריק
ככה
ככה בדיוק
הוא צודק.