היום יום שני. החלפתי לחולצה דהויה מכיתה ה' עם כלבים דלמטים,
כזו שעברה עשרות כביסות והיא נעימה יותר מכל בייבי דול שיכולתי
לקנות בחנות מעצבים  מפוארת, כזו שמסתירה את הקפלים הקטנים
בבטן ואת הדאגות. נכנסתי לתוך נעלי קיפי והתיישבתי  על ערימת
הבגדים שאני צריכה להעביר לחדר כביסה- מרחק שני צעדים מהחדר
שלי.

היום יום שני - יום עבודה. החבר'ה בטח כבר קוטפים אבוקדו איזה
שלוש שעות והשעה עוד כ"כ מוקדמת, ואני כאן בבית משלימה את
הכתבות האחרונות באנציקלופדיית מגאזיני סוף השבוע ומבטיחה
לעצמי שהיום, היום אני אקח לידאת יצחק בשביס זינגר  שאמא קנתה
בשבילי עוד בחנוכה. שעבר.

היום יום שני. בערב יהיה פופוליטיקה בטלוויזיה ואמא שלי תגיד
שזה אינפנטילי תוך כדי צפייה והחזקת השלט במצב כוננות, שני
סנטימטר ממנה.

היום יום שני- יום אביב. בחוץ לא חם מידי ולא קר מידי ואני
אפילו לא חייבת לצאת מנעלי הקיפי שלי, רק להחליף לג'ינס
נורמלי, לחכות שיעבור זמן ארוחת הבוקר כדי שמרכז האבוקדו לא
יתפוס אותי, וללכת לחדר האוכל להוציא דואר, ומשם להמשיך לסיבוב
ככה סתם.

היום יום שני , שבועיים מאז שהבטחתי שאני אדם אחראי וצעקתי
שמעתה  אני אתייק את כל הדפים שלי ישר ומסודר בקלסר- שיהיה
מוכן לבגרות.

היום יום שני , התחיל האביב רשמית. כך אבא הצהיר תוך כדי שהוא
מזהיר אותי מהסערה הנוראית שהולכת להיות בעוד 5 ימים.

היום יום שני והוא תקוע באמצע כי זכרונות סוף השבוע כבר נטמעו
בתוך שבוע חדש וסוף השבוע הבא עוד רחוק מידי מכדי להתחיל לתכנן
אותו.
ולמרות הכל אין לי חשק לקום מערימת הבגדים
כי
המטבח רחוק,
המכנסיים שמתחתי יפלו על הרצפה,
השמש עושה פסים כ"כ יפים מהתריס,
שיר אופטימי מתנגן ברדיו והשדרן עוד עייף מידי מכדי להפריע לו
באמצע,
נרדמה לי הרגל,
עוד שניה גם אני ארדם שוב
ואין לי אף אחד שיגיד לי יותר לקום על הרגלים וללכת מפה, אף
אחד.
לקום, להתנצל, להתארגן, לטייל, לקרוא, להבטיח ולהשתדל לקיים.
אני סתם לבד.
אין לי אפילו מי שיגיד לי לחייך עכשיו
וזה נחמד, ככה לבד.