פה זה שם. זה פה בדרום אמריקה, אבל זה שם. אני פה אבל שם. מחפש
את עצמי בתוך המולה של חיים, בתוך השגרה של החוסר שגרה, לגלות
דברים שלא עושים כל יום, לעשות דברים שלא מגלים.

בשקט בשקט הכל משתנה מדקה לדקה נהיה פה יותר שם, ושם כבר נהיה
פה. ומה יש לי שם בארץ שצריך לחזור. לא ברור, אבל אני מתחיל
לחשוב על לחזור לשם, זאת אומרת לפה. לא ברור למה.

יש לפעמים רגעים של שקט, שאתה מנסה להקשיב לעצמך, למה שאתה
רוצה וצריך. אני מנסה עכשיו להקשיב לעצמי, ממלמל שטויות חסרות
משמעות, על שם ופה ועל מה שבין לבין.

יש סיכוי טוב שאני חוזר מפה לשם. אני ולא אחר, שונה אך אותו
הסבר, מהורהר, בעצמי ובכלל. יש סיכוי שמחר אני לא יהיה כבר, לא
אהיה אני אלא רק ההוא שנתקע שם, מחפש את עצמו בין השורות ובין
הריסות תרבות שנעלמה בטרם היה שם, זאת אומרת פה.

אני רואה את עצמי אובד את חיי לתוך שגרה של עבודה, ולא רוצה,
אני נשאר שם איפה שלא עובדים אלא יושבים ומבזבזים את הזמן על
שורות שאף אחד לא יבין. אף אחד לא יבין, זה לא בגללם, אלא בגלל
שאני קצת בלתי מובן לעצמי.

מחר הוא יהיה שם, פה, בין לבין.