[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ליאו צינמן
/
בחירת לבבי, האומנם?

הייתי בכיתה ג' או ד' אני לא זוכר, כמעט כל הילדים היו כבר
בזוגות, בנים עם בנות, בנות עם בנים, ואני נשארתי לבד. לא
הייתי עם אף אחד. אולי זה היה בגלל שלא הייתי מקובל או אולי
בגלל שלא שאלתי אף אחת, או אולי בכלל בגלל שלא היו לי חברים
והיה לי בטחון עצמי שאם היו משווים אותו לים המלח אז ים המלח
הוא מגדלי עזריאלי. בכל מקרה הייתי לבד. אני זוכר שביום אחד
בזמן שהיה לנו שיעור חופשי וכל הכיתה שיחקה אמת או חובה ואני
ישבתי בצד. הבטחתי לעצמי שאני אמצא לעצמי מישהיא. והתחלתי
לבנות בראשי איך היא תראה. היו לה עיניים כחולות ושיער
בלונדיני גולש אסוף בצמה. לחיים ורדרדות ושפתיים בהירות. היא
הייתה גבוהה ורזה. ואז באותו היום הבטחתי לעצמי שברגע שאני
פוגש אותה אני לא אעזוב אותה ואני אנשא לה.
לאחר מספר שנים, הייתי כבר בין 14 בחטיבת הביניים. עדיין לא
הייתי מקובל והיה לי רק חבר אחד, דני. הוא גם לא היה ממש חבר
שלי, סתם ביקש שאני אעזור לו עם שיעורי בית מדי פעם, וחשוב
להזכיר שעד אז היו לי ציונים מושלמים. הממוצע שלי הסתכם במאיות
בלבד. הייתי נמוך, ובנות נמשכו אלי כמו ספר תורה לאש. הן פשוט
לא התקרבו אלי, ולא דיברו איתי.
בשנה הבאה כיתה ט' נראה לי כולם כבר התנסו בנשיקה הראשונה שלהם
(והיו גם כמה שביותר מזה), ואני עדיין לא הייתה לי אפילו חברה
ראשונה. המשכתי להיות גוץ, נמוך ושמנמן. החבר שחשבתי שהיה לי
עזב אותי לטובת החברה המקובלים. הוא העדיף להתמזמז עם בחורות
במקום ציונים טובים יותר. ומי מאשים אותו? אני גם הייתי זורק
את המאיות שלי לזבל אם דנה או רותי או מיכל היו מזמינות אותי
לצאת איתן. הייתי דלוק על מיכל במשך שנתיים כבר, היא הייתה
מלכת הכיתה ואני... אני הייתי אף אחד. לא היו לי חברים ולא
הייתי מקובל. מה לי ולה?
ככה זה המשיך עד סוף השנה ואז הגיע החופש הגדול שבין כיתה ט'
לתיכון. אני זוכר שאמא שלי תמיד אמרה לי שאני עוד אגדל, שאני
אהיה הכי גבוה בכיתה. ואני לא ממש האמנתי לה למרות שבליבי
קיוויתי שהיא צודקת. הו כל כך קיוויתי שהיא צודקת.
בחופש המסויים הזה עליתי על זרע גדילה, תוך חודשיים גבהתי
בעשרים סנטימטר. מהמטר חמישים שהייתי הפכתי למטר שיבעים. וזה
לא הפסיק שם, די התנפחתי בתקופה הזו. הזרועות שלי נעשו שריריות
ועבות, והגוף שלי התרחב. כשהתחילו הלימודים בתיכון אף אחד לא
הכיר אותי, בחודש הראשון ללימודים גבהתי בעוד שמונה סנטימטרים
ולא הייתה אף בחורה שלא הייתי יכול להשכיב תוך יומיים. כולן
היו מוכנות להכנס איתי למיטה אם אני אגיד להן את המשפט. אבל
אני לא רציתי אף אחת מהן. אני רציתי את הבחורה הגבוהה
והבלונדינית שדימיינתי כשהייתי בן עשר.
אני כבר הייתי בן 17 ועדיין לא הייתה לי חברה. לא חברה ולא
נשיקה ולא כלום. אפילו שהייתי הבן הכי מקובל בעיר לא רציתי אף
אחת מהן. רציתי רק את אותה בלונדינית, הבלונדינית שלי.
הגעתי לגיוס, הייתי מוכן כבר שיגידו לי שאני אהיה ג'ובניק
באיזה מקום באזור תל אביב. הייתי מוכן לזה, ידעתי שאמא שלי לא
תרשה לי ללכת ליחידה קרבית. ותאמת גם לא רציתי, אף פעם לא
הייתה לי הסבלנות להתאמן. תמיד העדפתי לשכב על הספה ולא לעשות
כלום. נכון שהטירונות הייתה קטנה עלי אבל עדיין לא רציתי לעבוד
קשה. מהתלמיד החרוץ והלא מקובל שהייתי ביסודי הפכתי לעצלן חסר
השכלה וחתיך. כמו שציפיתי שיבצו אותי בפיקוד העורף, התפקיד שלי
היה להסביר לילדים בני עשר איך ללבוש מסכות מגן. הייתי מרוצה.
אבל עדיין אציתי עוד. אציתי את הבלונדינית שלי, רציתי אותה.
ביום בהיר אחד בזמן שחזרתי הבייתה בערב ראיתי אותה, חיילת
בלונדינית לבושה במדים ירוקים וסמלים של קצינה בחיל המודעין.
ניגשתי אליה ושאלתי איך קוראים לה, והיא ענתה לי "מורן".
ביקשתי את מספר הטלפון שלה והיא נתנה לי אותו.
למחורת נפגשנו בערב, היא הייתה מקסימה, בדיוק כמו שדמיינתי
אותה, או כמעט כמו שדמיינתי אותה. היינו ביחד במשך שנות השירות
שלנו. היא הייתה צעירה ממני בשנה והיינו אמורים להשתחרר באותו
חודש. החלטנו להתחתן כשנשתחרר.
הגיע היום, היום שבו אני אציע לה נישואים. לקחתי אותה לשיט על
סירה ובדרכנו לשם עבה ליידנו בחורה בלונדינית עם שיער ארוך
וחלק. מהר מאוד גמרתי עם מורן והתחלתי עם הנערה הבלונדינית
השניה. קראו לה שרון, היא הייתה אפילו יותר דומה לאותה בחורה
שדימיינתי אז. היה לה שיער ארוך שהגיע עד למותניים ועניים
כחולות ועמוקות.
היינו ביחד במשך שנה והחלטתי שאני רוצה אותה. רוצה אותה כל כך
עד שאני אתחתן איתה לא משנה מה. שכרתי נגן כינור ושף כדי שיבשל
לנו ארוחה רומנטית והחבאתי את הטבעת מתחת למפית שלה.
למרבה הפתעתי נגנן הכינור שהזמנתי לא היה נגנן בכלל אלא נגנת.
נגנת בלונדינית, נגנת בלונדינית כחולת עיניים. במהירות גמרתי
עם שרון ובקשתי את מספר הטלפון של הנגנת. כצפוי היא נתנה לי
אותו.
היא הייתה מושלמת, או לפחות כך חשבתי. בדיוק כמו שדמיינתי אותה
או כמעט כמו שדמיינתי אותה.
יצאנו במשך חמישה חודשים וחשבתי לעצמי "זהו, אני מתחתן איתה,
לא מעניין אותי יותר כלום, היא תהיה שלי ורק שלי".
ושוב מצאתי מקום רומנטי ולקחתי אותה לשם, ושוב בדרך פגשתי עוד
בחורה בלונדינית, עוד בחורה שנראתה לי עוד יותר בלונדינית ועם
עיניים עוד יותר כחולות. ושוב גמרתי עם "אהובתי" והתחלתי עם
הבחורה הבאה בתור.
וככה זה המשיך במשך שנים, אני פוגש בחורה, מחליט להנשא לה.
ופוגש בחורה אחרת. זורק את הבחורה הקודמת וממשיך עם החדשה. זה
המשיך ככה זמן רב. היום אני בן חמישים ושלוש. לא בקשר עם אף
אחת בגלל שכבר כל האזור מכיר אותי כ"דביל שמשתמש וזורק".
באחד מאותם ימים ריקים של קבלת אבטלה והסתובבות בעיר סוף סוף
ראיתי אותה. את הבלונדינית הכי בלונדינית והכי כחולת עיניים.
ראיתי אותה מול הבי"ס היסודי הישן שלי. בת עשר. היא אמרה לי
שלום והמשיכה ללכת.
ברגע זה הבנתי משהו. הבנתי שאני הקדמתי, הקדמתי בארבעים ושלוש
שנים...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
היופי הפנימי
הרבה יותר
חשוב.
חבל שאין לי גם
אותו.



צילה גורילה


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/5/03 13:03
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליאו צינמן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה