שעת צהריים שקטה ורכה. בחוץ שמש אביבית, ציפורים שותקות ורוח
שרקנית.
בתוך דירה נעולה היטב יושב אדם בסקרנות מלאת מחשבות ובוהה
בשפופרת הטלפון אשר עצמו הניח לפניו מספר דקות לאחר שהתעורר.
ברקע נשמעות לאט מדי יצירותיו של מוצארט. את המוסיקה הוא הדליק
כדי להירגע.
הטלפון אינו מצלצל. הסקרן אינו מצפה לשיחה מסוימת.
הוא היה רוצה מאוד לדעת שיש מישהו המחפש אותו כרגע, שרוצה
לשאול לשלומו, לבדוק שלא קרה לו כלום... זה לראשונה בחייו חש
בדידות. גם הוא מזמן כבר לא יצא החוצה מתוך פחד.
הסימפוניה נזרקת לפסגה, הסקרן נרעד, כאב אוחז בראשו לפתע, סוג
של צלצול...
זה הטלפון שמצלצל. הסקרן נאחז בשפופרת כאילו עמדה ליפול ועונה
במהירות, אך בעדינות- "הלו".
"שלום", עונים מהצד השני.
"מי זה?", משתדל הוא לשאול בנימוס, אך כמו תמיד אינו מצליח.
"זה חזי?", שואלים מהצד השני.
"לא. טעות!", מתאכזב הסקרן וטורק את השפופרת בכוח.
המוסיקה נופלת כעת, ודועכת. הסימפוניה הבאה תתחיל מיד.
"מוצארט היה גאון", חושב לעצמו הסקרן. "איך יתכן שכל צליל
מולחן צורם לי פתאום כשריטה על גבי מתכת?". הוא נשען על ברכיו,
קם מן הספה, ומתקרב אט- אט אל החלון. לעיניו נראה החוץ השקט,
השמש הבהירה והרכה, הרבה רוח, ועצים מטולטלים.
הוא עוצם את עיניו. ואולי כעת הדברים ישתנו? אולי היה זה רק
חלום?
העיניים נפקחות מלאות בתקווה, אך בהן הכל כמקודם.
אך המחשבות, והבדידות, והמוסיקה, והטלפון, והשמש, והשקט,
והמציאות - לפתע עולה הכל ודולף מעיניו. כל זה מאוד מביך
כמובן. הוא ממהר לסגור היטב את כל החלונות והדלתות כך שיחשיך
הבית. ומכאן, מהחושך, כבר לא נותר לו אלא לחזור ולישון,
ולחלום. אולי כשיתעורר המצב ישתנה.
ברקע נשמעת מישהי ששרה הרבה מאוד פעמים את המילה 'הללויה'.