זה היה ממש מפחיד. זו ממש הייתה המציאות שלי. למרות שגם
איכשהו באותו הרגע, ידעתי שזה לא מציאותי ושעוד שניה יעבור.
אבל זה לא עבר כל כך מהר.
זה אמנם היה רק כמה שניות או דקה. אבל זה היה מפחיד.
זה קרה פעם ראשונה, באמצע אימונים על רובה.  ואז, עוד לא
הייתי מתורגלת לגמרי בירי מרובה. כולן התחילו לירות, ולנסות
לפגוע כמה שיותר מדוייק במטרה, שנראתה בכוונה, כמו מחבל. כל
אחת בתורה.  אני הייתי היורה אחת לפני האחרונה. והיה לי יחסית
הרבה זמן עד שהגיע תורי. ביריה הראשונה והשניה של הבנות, הכל
עוד היה בסדר. הייתי מרוכזת, וחיכיתי לתורי כמו כולן. אבל
מהייריה ה-3 אם אני לא טועה, התחילה לי סחרחורת. ביריה ה-5
או ה-6, התחיל לי קוצר נשימה חריף, והתקשתי לנשום.  פתאום
כאליו ראיתי את ירון, באותו הרגע שהמחבל ירה בו.
כאילו הייתי שם, בשדה הקרב שבו נורה ירון. היריות של הבנות
המתאמנות, קישרו אותי ישר לאירוע הזה, והמטרה בדמות המחבל
שהייתה מולי, ניראתה לי כמו מחבל חי וקיים, שבדיוק ירה בירון.
וירון שוכב שם, וזועק לעזרה. וכעת, הוא מכוון את הנשק שלו
אלי.  ואני בורחת, וצועקת, ומתחננת שיעזוב אותי.
שלא ירה גם בי...
מיד פינו אותי משטח האימונים למרפאה, ומשם לבית חולים, בכדי
לטפל בקשיי הנשימה שהיו לי.
מעולם לא הייתה לי אסטמה. או איזו שהיא בעיה נשימתית אחרת.
ולא הבנתי מה קורה לי.
לאחר שתוצאות הבדיקות הגיעו מן המעבדה בבית החולים, גילו
שהייתי מיובשת.
אבל הדבר השני היה,  שמה שקרה לי באותו האימון, נקרא "התקף
חרדה".
לאחר שיחה עם הפסיכולג של בית החולים, החליטו לשחרר אותי,
בתנאי שאני אהיה מעכשיו בטיפול פסיכולוגי. הסכמתי. לא הייתה
לי ברירה. ניסיתי להתנגד, אבל האפשרות הבאה הייתה, אישפוז
בכפייה. לא הייתי ילדה קטנה ומרדנית. הייתי בת יותר מ-18,
והבנתי שאני זקוקה כרגע לטיפול פסיכולוגי. התקפי חרדה
לא נובעים סתם בלי סיבה, יש להם רקע.
כמובן שקיבלתי פתור משירות צבאי. למרות שזה לדעתי, היה מיותר.
אבל אמרו שהיה יכול לקרות אסון מהתקף החרדה שלי, שהיה באמצע
שימוש בנשק. ושאני מסוכנת לעצמי, ולמחלקה שלי. אז השתחררתי
מהצבא עם פרופיל פסיכיאטרי.  והתחלתי בטיפול פסיכולוגי ממושך,
שהיה במכון גדול . עם פסיכולוגים מעולים, שאין סיוכי
בעולם שאפשר למרוח אותם עם הבטחות מופרחות שהמטרה שלהם היא,
להביא את הפסיכולוגים להחלטה שאפשר כבר להפסיק את הטיפול, כי
הבראתי.  הפעמים הראשונות היו בסדר. דיברתי.
הרגשתי נוח שהיה מי שיקשיב לי, ולא יעשה סתם "כן" עם הראש,
ובכלל לא ישים לב מתי אני מסיימת פיסקה, ותורו לתת את דעתו
בנושא.
אבל הפעמים הראשונות, הפכו לחודשים, ופתאום, ככה כאילו כלום,
עברו שנתיים של טיפולים שבועיים.
היו פעמים שבזמן הטיפול, הייתי מרגישה שוב את אותה ההרגשה
כמו אז. בשטח הירי. אבל באופן הרבה פחות מזעזע, ומלחיץ.
פעמיים, גם טיפלו בי ב"היפנוזה". בכדי לנסות לשחזר קטעים
מהעבר, שאולי יסבירו את התופעות המוזרות. כבר הייתי קרובה
לגיל 21. היו לי רק עוד כמה חודשים.
שבוע לפני יום הולדתי ה-21, סיימתי את הטיפול. הפסיכולוגיים
היו
מרוצים ממני. וגם אני כבר הרגשתי ממש בסדר.  ההתקפים לא חזרו
על עצמם כבר זמן רב, וגם לא רמזו שהם קיימים, ויכולים להתפרץ
בכל רגע. כאילו לא היו קיימים מעולם.
ואז, ביום שבו הייתי אמורה לחגוג את יום הולדתי ה-21,
הסתובבתי בשדה עם החבר שלי, שהיה בן 26.
ואז, באמצע שום מקום, ראיתי נעל צבאית אחת נטושה, זרקוה על
הדשא. וזה שוב קרה. בלי התרעה. כשעוד הייתה שמש בשמים, ולא
היו שום תנאים מאיימים.  לא יכולתי להוציא את העיניים מאותה
הנעל
הזרוקה על הדשא.
ראיתי שם את ירון שוכב פצוע. וזו כאילו היה הנעל שלו.  שוב
התפרצו קשיי הנשימה. לא רציתי להבהיל את חבר שלי, אז התחלתי
לרוץ, התחבאתי מאחורי עץ, והתיישבתי על הריצפה, תוך כדי
נשימות כבדות וקצרצרות. הוא מצא אותי, וחיבק אותי.  וניסה
לגרור אותי לברזיית מים קרובה. הוא חיבק אותי ושטף לי את
הפנים. "ששש.. אל תדאגי, זה עוד רגע יעבור.."  הוא אמר לי.
כאילו הוא ממש ידע מה עובר עלי. טוב, הוא מומחה לדברים האלה.
כבר היו לו חברים עם התקפי חרדה מסיבות שונות. ובצבא, הוא היה
קב"ן (קצין בריאות הנפש).
הוא היה מאוד גדול ומגונן.
אחרי כמה דקות, שהרגשתי כבר יותר טוב, הלכנו אליו הביתה. אבל
נשארתי עדין מאוד מפוחדת.  כבר הגיע הערב, והיינו צריכים
להתחיל להתארגן למסיבה שלי.
והרגשתי נורא. אבל שיקרתי לו, ואמרתי לו שהכל בסדר. והוא בלע
את זה. כנראה שאני שחקנית מעולה.   הוא נכנס למקלחת. ודווקא
אז, זה חזר.
אבל זו הייתה הפעם הכי חמורה. ראיתי את ירון שוכב שם, ואותי
בורחת מהמחבל, כבר ללא שום כוחות. אני לא יודעת איך זה קרה.
כאילו הייתי מודעת למעשיי, אבל לא שלטתי בהם. לקחתי בקבוק יין
שהיה מוכן למסיבה, וזרקתי אותי במטרה "לפגוע במחבל".  לקחתי
את השברים, והתחלתי לשרוט לעצמי את הרגל, במטרה לצאת מהסיוט.
לצאת מהמצב שהייתי כלואה בו. כאילו להתעורר, ולחזור למציאות.
אבל כלום לא עזר. תומר החבר שלי מצא אותי באמצע החתכים, ולקח
אותי ישר לבית חולים כי זה היה עמוק.  מצאתי את עצמי קשורה
למיטה בבית חולים, מסטולית לגמרי מתרופות. ולידי תומר. קורא
לאחיות "היא מתעוררת בואו כבר!!"  הרופאים
דיברו איתו בחוץ, אבל שמעתי הכל. "אישפוז בכפייה, אין ברירה.
היא מסוכנת לעצמה."
לא היו לי יותר ברירות. הגעתי ל"מוסד לבריאות הנפש".
דווקא היה יפה שם. נקי ומטופח.  ולא מאיים. לא התנגדתי בכלל.
גם כי לא היה לי כח לזה, וגם כי פחדתי. פחדתי שההתקפים יחזרו
על עצמם, כשאהיה לבד. לא הרגשתי בריאה.
תומר בא לבקר אותי, אחרי שבוע.  וכשדיברתי איתו באותו היום
שהוא היה צריך להגיע, הוא הפתיע אותי, ואמר לי שהוא כבר
בכניסה, ושהוא עוד 2 דקות אצלי. חשבתי שהוא יתעכב, כי הוא ילך
לאיבוד. זה מקום כל כך גדול. אבל לא,  תוך דקה הוא היה אצלי.
שיערתי לעצמי, שבודאי כבר היו אנשים שהכיר שאושפזו במקום הזה.
שאלתי אותו: "איך מצאת את המחלקה שלי כל כך מהר?" הוא לא ענה
על שאלתי. רק אמר:
"רוצה לראות משהו?"   "מה?" שאלתי.   "מותר לך לצאת מהמחלקה
לכמה דקות?" הוא שאל.   "ברור. הם סומכים עלי" עניתי.
הוא תפס אותי, ולקח אותי בלי לומר מילה. וזה היה למחלקה
שממולי. "מחלקת הלם קרב" זה נקרא. זו הייתה מחלקה בפני עצמה.
נכנסנו. לא הבנתי למה, אבל סמכתי על תומר.
"חכי כאן". הוא אומר לי. פתאום הוא חוזר אלי בריצה. "תעצמי את
העיניים".
ופתאום אני מרגישה יד אוחזת בידי. כן. זה היה ירון. ירוני
שלי, בכבודו ובעצמו. בריא, עומד, חי, מדבר, מחבק.
ירון.  שבמשך שנתיים, לא ידעתי מה קרה איתו אחרי ההיתקלות
בגבול הצפון, שידעו בוודאות, שירון נפגע. אבל לא ידענו מה
איתו. לא הצלחנו לאתר אותו. ואני כבר השלמתי עם המחשבה הגרועה
מכל, שהייתה הכי הגיונית.
אבל לא! ירון ניצל. ועכשיו אין לו אפילו שריטה...
שנינו פרצנו בבכי, ששבר מתח של שנתיים.  וגם תומר בכה. ירון
גדול ממני בשנתיים. והוא היה קרוב מאוד גם לתומר.
אבל בשבילי, הוא היה כמו אח. ואפילו יותר מזה.
הוא היה צריך הרבה עזרה פסיכולוגית בכדי להתגבר על מה שקרה,
אבל לא אובחנה אצלו מחלת נפש. וכמובן, שגם אצלי לא.  אם הגענו
לאותו המקום, מאותה הסיבה בדיוק, זה מראה איזה קשר היה
בינינו.
אני הרגשתי שהחלמתי בדיוק איך שראיתי את ירון. ויומיים לאחר
מכן, השתחררתי. על תיק האישפוז שלי כתוב "החלימה".  אבל
הבטחתי להיות בקשר, ולבוא פעם בשבוע ל"שיחה" עם הפסיכולוג
החמוד שלי.  הם אפילו כבר לא רצו לקרוא לזה טיפול. "שיחה"..
שיהיה שיחה.
גם ירון החלים, והשתחרר תוך חודשיים. אצלו זה לקח יותר זמן.
אבל זו כאילו, הייתה התרופה.  
עכשיו אין יותר הזיות, והתקפות חרדה.  אני מאושרת. חזרתי להיות
בחורה רגילה, ומאושרת. עם ראש שקט, וחיי אהבה מושלמים. ואפילו
ירון, תוך זמן קצר, הכיר מישהי מדהימה שקנתה את ליבו.
אבל אף אחד בעולם, לא עלה, ולא יעלה, על הקשר של ירון ושלי.


אז מה בעצם קרה לי אחרי שירון נפצע?
האם הייתי במעין "הלם קרב"?
...