לורן משעינה את ידיה על ברכיה ושמה את סנטרה על זרועה. היא
מרגישה שעיניה מתלכסנות, נמתחות לאחור וכאילו מסתנוורות. תמיד
הרגישה כאילו היא מסוגלת למתוח את עור הפנים שלה כשהיא מנסה לא
לבכות. אמא שלה תמיד היתה צוחקת עליה כשהיתה קטנה והיתה מתחילה
למצמץ במהירות כדי לעצור את הדמעות. אבל עכשיו אמא שלה לא כאן.
היא רחוקה. לורן לא דיברה איתה חודשיים. למה היא עזבה? זה נראה
כל כך נכון אז, ועכשיו היא לא מצליחה להיזכר אפילו בנימוק טוב
אחד בעד הבריחה מהבית. מה היא עושה כאן? תמיד היתה ילדה טובה
ואהבה את הוריה. היא לא באמת רוצה למרוד. לולא חבורת הנערים
שהגיעו יום אחד לעיירה, באוטובוס המתפרק, בבגדים הצבעוניים,
בעור החשוף, בגיטרות ובחיוכיהם המזמינים, לא היתה נמצאת כאן
עכשיו, על הדשא, בדטרויט, שמש מאי הקופחת על ראשה גורמת לה
להזיע בגבה ובצווארה המכוסים על ידי שיערה החלק והארוך להפליא.
לולא קלווין ברונקס, הנער הכי יפה והכי מנוול בעולם, לא היתה
נמצאת כאן עכשיו, בפסטיבל האביב, מוקפת מסוממים משוגעים
שרוקדים ושרים ומזדיינים באויר הפתוח.
קלארק לא אוהב פסטיבלים כאלה. הוא אומר שרוב ילדי הפרחים כבר
לא באמת נלחמים למען המטרות שהם טוענים שהם מאמינים בהם, וחלקם
אפילו מודים שהם כאן רק בשביל הכיף ולא איכפת להם מהמלחמה.
ובכל זאת הוא כאן, מתרוצץ לכל עבר, מחפש את המעטים שחושבים
כמוהו, את הפעילים ש"מארגנים אירועים שבאמת מביעים מחאה ולא
סתם מחפשים סיבה להיפגש ולהסתמם". קלארק ידע לדבר, ולחם למען
מטרות טובות. אם הוא לא היה היפי, הוא בטח היה מסתדר מצוין
בחיים, ונעשה פוליטיקאי או משהו. בכל אופן, מישהו שההורים שלה
היו שמחים שהיא היתה מביאה הביתה. אבל קלארק כן היפי, והוא
עסוק במלחמה שלו, וקלווין ברח כבר מזמן,  והשחורים יפי התואר
שבאוהליהם בילתה מספר לא מבוטל של לילות בחודשים האחרונים,
בוודאי נמצאים עכשיו עם נערות אחרות, מאחורי שיחים, לאחר ששאפו
לקרבם מיני אבקות.
"היי לורן", נשמע קול מוכר ויד מונחת על כתפה. היא מרימה את
ראשה ורואה את הזרוע השרירית החשופה, אליה קשורה מטפחת
צבעונית, ואז את הפנים הכנות.
"את בסדר?" קלארק שואל.
"אני לא יודעת, תפסתי קצת מצב רוח", היא עונה לו ומתאפקת לא
להתחיל לבכות שוב. קלארק מלטף את כתפיה בעדינות אבל לא מתיישב.

"את לא נהנית מהפסטיבל?" לורן שואבת עידוד ממגעו אך יודעת שהוא
לא מסוגל להעניק לה את מה שהיא רוצה.
"לא ממש. זה לא כל כך מתאים לי היום", היא עונה. קלארק מהרהר
בדבריה כשהוא ממשיך ללטף אותה אך ניכר שמוחו טרוד בעניינים
אחרים.
"אני ממש מצטער שאני לא יכול להישאר איתך אבל יש פה כמה פעילים
שרוצים לארגן הפגנה בוושינגטון בחודש הבא ואני חייב לדבר איתם
ולגייס מתנדבים. אני אשלח אלייך את קארן אם אני אראה אותה,
טוב?"
"לא, אל תשלח את קארן. אני אהיה בסדר", היא עונה לו ובקושי
מצליחה לעצור את דמעותיה עד שהוא מתרחק. הן מתחילות לזלוג והיא
קמה מפיסת הדשא עליה היא יושבת ומתרחקת לקצה הפארק בו מתרחש
הפסטיבל ומתיישבת שוב  מספר מטרים מחבורה צבעונית שמתגודדת
סביב משהו מעלה עשן.
היא מסתכלת על שולי שמלתה הלבנה, שפעם, בבית, היתה שמלתה
האהובה. היא היתה שומרת אותה רק לאירועים מיוחדים- פיקניקים של
הכנסיה ונשפי קיץ. עכשיו לבשה רק אותה ואחרי כמעט שלושה חודשים
של חיים בפארק, השמלה היתה מלאה כתמי דשא, מזון, ואלוהים יודע
מה עוד. היא וקארן ניסו לנקות אותה לפני הפסטיבל בכיור של
השירותים הציבוריים, אבל לא כל כך הצליחו. היא התגעגעה הביתה.
בשביל התוחם את הפארק עוברים להם אנשים ומסתכלים על הצעירים
המתהוללים על הדשא ברמות שונות של אי שביעות רצון. שתי צעירות
בשמלות שמרניות בצבעי פסטל עוברות לידה, מתלחשות ומסתכלות בחשש
על הדשא. היא נזכרת בחברותיה מן העיירה, ובימי בית הספר התיכון
העליזים אותם זנחה מאחור. מול הנערות בא נער נאה במכנסים
מחויטים ואפודה. לורן מסתכלת עליו וגם הוא מבחין בה. הוא הולך
לכיוונה ולא מוריד את עיניו ממנה אך דומה שלא יודע מה לעשות.
ככל שהתקרב, הפך מבטו ליותר חסר אונים. לורן ממשיכה להביט בו
אך כשהוא רואה שהיא לא עושה כלום, הוא חולף על פניה. היא
מרגישה משהו בתוכה שוקע. ראשה צונח שוב על ברכיה והיא מחכה
למפל דמעות נוסף כשלפתע היא משנה את דעתה, קמה, מסתובבת וקוראת
לעבר הנער המתרחק "היי, אתה, חכה רגע!"
הוא נעצר מיד ולורן רצה אליו, שולי שמלתה מתנפנפים סביבה.
"יש לך אולי כמה דולרים?" היא שואלת אותו. הוא שולף את ארנקו,
מוציא שטר של חמישה דולר ומושיט לה אותו.
"אני טד", הוא אומר.
"תודה, טד", מחזירה לורן בחיוך ופורצת בריצה, משאירה את הנער
ההמום מאחוריה.  אז היא נזכרת, נעצרת, מסתובבת וצועקת לו "אני
לורן, לורן המילטון מהוקטאון, מישיגן. אם תעבור פעם בסביבה,
תבוא לבקר."
טד המבולבל מהנהן ומנופף לה בהיסוס והיא ממשיכה לרוץ הלאה,
לתחנת הרכבת, הביתה.