כשהייתי קטן, נהניתי ללכת לכל מקום עם אבא שלי: סופרמרקט,
לונה- פארק, עבודה, חנויות - או סתם לנסוע עמו. הוא היה מספר
לי בדיחות, שומע איך היה בגן. היינו ממש חברים.

מדי שנה, היה אבא חוזר מהעבודה יום בהיר אחד, מנשק את אמא
בכניסה, אומר בקול שקט: היום מס הכנסה, ואמא הייתה מהנהנת
בשתיקה. אחר-כך הוא היה לוקח אותי במכוניתו אל בניין מוזר בעיר
זרה, ומדבר עם כל מיני אנשים. ליתר דיוק, פקידים. ועוד לדיוק,
הוא היה צועק עליהם. בקול רם מאוד. הוא היה אז מסביר לי
בקפדנות, למרות שאף פעם לא הבנתי, למה הוא כאן, ומה בדיוק הוא
רוצה מהפקידים הנחמדים האלה שתמיד נתנו לי מהדקי נייר, כי
"נגמרו להם הסוכריות".

שנה אחת אני זוכר במיוחד. זה היה יום חורפי, וחזרתי מביה"ס
כולי רטוב. ברגע שבו אמא עמדה להסתער עליי עם מגבות ותנורים,
הופיע אבא, טרוד במקצת. הוא נישק את אמא, ואז אמר: את יודעת,
היום מס הכנסה, והיא הנהנה. כמו תמיד. אז הוא ניגש אליי, אמר
לי לבוא, ולמורת רוחה של אמא, באתי. הכבישים היו רטובים, אבל
אבא היה נהג טוב, וחמק בקלות מהשלוליות השמנות שהתחבאו בכל
הפינות. לבסוף הגענו אל הבניין המוזר, שהיו לו חמש-עשרה קומות.
ספרתי. בעצמי.

אבא החנה את מכוניתו בחנייה שבמרתף הבניין. אחר כך, נכנסנו
למעלית. זו הייתה מעלית יפה כזאת, חדשה, עם הרבה כפתורים. ליתר
דיוק, ששה עשר. ספרתי. בעצמי.

אבא אמר לי ללחוץ על מספר שלוש, הרים אותי, ולחצתי. כעבור אולי
עשרים שניות, הופענו פתאום בכניסה לקומת המשרדים השלישית. אבא
לקח אותי אל תוך הקומה, והלכנו יחד עד לסופה. נעצרנו מול משרד
סגור. אבא נקש בדלת. מישהו בפנים אמר משהו לא-מובן, ואבא פתח
את הדלת. לפנינו איש זקן כזה, ששיחק עם העט שלו.

מר כהנוביץ, אמר האיש, לא מתייאשים, אה ?
מר כהנוביץ היה אבא שלי. הוא ענה: בוא נדבר לעניין. ראית את
החשבונות שלי ? אתם ממש גוזלים את כספי ! יש לי פה ילד, שצריך
להאכיל. ואז שניהם הסתכלו עליי.

בלי סחיטה רגשית, השיב האיש ביבושת. תראה לי את הניירות.
אבא הושיט לו את הניירות. האיש בחן אותם מספר שניות, ואמר: אני
מציע שתברר את זה אצל גברת גרינבאום.

גברת גרינבאום ? שאל מר כהנוביץ.
קומה 7, חדר 721.

תודה, אמר אבא. אז הוא לקח אותי למעלית (לא לפני שמר מה-שמו
נתן לי מהדק נייר נוסף לאוסף), לחץ על כפתור אחר, ושוב הופענו
במקום חדש. אבא לקח אותי שוב למקום חדש, למשרד חדש, שבו הדלת
הייתה פתוחה. אבא נקש בכל-זאת על הדלת, ונכנס, ואני בעקבותיו.

הפעם ישבה שם פקידה צעירה כזאת. אבא הושיט לה את הדפים שלו,
והיא הנהנה. כן, זה שלי. זו המחלקה שלי. מה הבעיה ?

הבעיה היא שלא הרווחתי מה שרשום אצלכם שהרווחתי, אמר אבא שלי.

אתה לא מבין, הסבירה האשה, הכנסות הן הכנסות ברוטו, ולא הכנסות
נטו. זה אומר, הכנסות לפני...
אני יודע בדיוק מה זה, קטע אותה אבא. בכל דרך שהיא לא יכולתי
להרוויח את מה שרשום כאן.
אם כך, אני מציעה שתפנה ליעקב שושני.
שזה...
קומה 5, חדר 513.

אבא הודה גם לה, והיא לא יכלה לשחרר אותי בלי טוש זוהר. עכשיו,
זו הייתה מתנה...

שוב הופענו בפתחו של משרד, כמו בטקס פולחני עתיק. אבא נקש
בדלת, ונכנס.
מר... כהנוביץ ! כמה זמן לא ראינו אותך ?
שנה בדיוק. מר שושני, האם תואיל בטובך להסביר לי מדוע החשבון
שלי כל כך גבוה ?
מר כהנוביץ, אם הרווחת ... 36,715 שקלים, וכאן מר שושני הרים
משולחנו מחשבון קטן, שיחק בו שעה קלה, והמשיך: ...אז החשבון פה
נכון.
אבל לא הרווחתי 36,715 שקלים, אבא היה על סף צעקה.

מר שושני הרגיע אותו. ואז הוסיף: אם כך, תצטרך לדבר עם ענת
מזרחי.
איפה ? לחש אבא.
קומה 2, חדר 209.

אבא יצא בזעם, טורק מאחוריו את הדלת. הוא צעד במהירות, שוכח
לחלוטין ממני, ונאלצתי לרוץ כדי להדביק אותו. כשנכנסנו למעלית,
שאלתי אותו למה הם כל הזמן אומרים לו ללכת ממקום למקום.
אבא אמר, שהגדולים קוראים לזה בירוקרטיה, אבל הוא קורא לזה פשע
מאורגן, כי כולם מתארגנים נגד האזרח כדי להציק לו. אז הוא מלמל
משהו, שלא הבנתי.

נכנסנו למעלית, ואבא לחץ על הכפתור הלפני-אחרון. ניסיתי לומר
לו שזה לא מה שמר שושני אמר, אבל הוא לא שמע. בסוף, יצאנו יחד
אל הלובי של הבניין. הוא הוליך אותי החוצה, ואז הלכנו
ברחובותיה של עיר חדשה ומוזרה, כשגשם מרטיב אותנו. אבא נתן לי
את המעיל הגדול שלו, שיהיה מעל למעיל שלי. חשבתי על איך אמא
תתעצבן, אבל הוא המשיך. לפתע, הוא נעצר. הוא שלף מכיס החולצה
שלו קופסה קטנה, שבחלקה העליון היה קבוע כפתור. הוא לחץ על
הכפתור, ואז, הבניין, שעמד במרחק די גדול עתה, התפוצץ וקרס.
אני הייתי קצת מופתע, אבל אבא לקח את ידי בידו והמשיך ללכת,
מחייך.