עברה שנה מאז שמעתי ממנה לאחרונה. הפעם האחרונה שדיברנו הייתה
כשחזרתי מהטיול בארה"ב. הייתי שם חודשיים וחצי בהם עבדתי
וטיילתי. במשך כל הזמן הזה המשכנו לשמור על קשר באמצעות אי
מיילים היא כל הזמן כתבה שהיא מתגעגעת, ואני לעומת זאת החזרתי
אי מיילים קצרים שאני בסדר ותאור קצר של איפה אני ומה אני
עושה. זה לא שלא התגעגעתי אליה, התגעגעתי לקול שלה, לצחוק,
לחיוך. רציתי לנשק אותה ולהחזיק אותה, אבל ידעתי שברגע שאתן
רמז קל לגעגועים ולרגשות שיש בי היא תבין זאת לא נכון. היא תשב
ותחכה לרגע שאחזור ותרצה שנשוב להיות ביחד. היא בכל זאת חיכתה.
ההגדה שלה היתה "הכל או כלום". אני בחרתי באופציה השניה וכך
נפרדו דרכנו.
זה לא שרציתי לנתק איתה קשר אבל לא רציתי לפגוע בה. ואם להישאר
בקשר פירושו לפגוע אז מנתקים.

נפרדנו שבועיים לפני שטסתי. היא אמרה לי שהיא מתאהבת בי ואני,
במקום לשתוק, אמרתי שאני לא. אמרתי לה שאני רק נמשך אליה,
וברגע שהמילים יצאו לי מהפה הצטערתי. המבט על הפנים שלה אמר
הכל. היא החווירה, נעשתה לבנה כמו קיר. היא קמה, התלבשה ואמרה
שהיא צריכה אויר ושתחכה לי בחוץ בזמן שאתלבש.
היא לקחה את הסיגריות ויצאה.
שמתי עלי את הבגדים בזריזות, מנסה לסדר את המחשבות, מנסה לחשוב
מה לומר כדי שהדברים יפגעו בה כמה שפחות.
הלכנו לעשות סיבוב. הייתה רוח נעימה בחוץ. אבל היא החזיקה את
עצמה כאילו אמצע החורף וקור כלבים בחוץ. שתקנו. כל אחד מנסה
לחשוב על מה שקרה ומה שהולך לקרות. היא ביקשה שאני אסביר לה מה
אני מרגיש.
אמרתי לה שכרגע אני לא מסוגל לאהוב, שאני חושב שהיא נהדרת ואני
נהנה מכל רגע איתה אבל אני לא אוהב אותה ואני לא בטוח שאוכל
לאהוב אותה בעתיד- לא כמו שהיא רוצה שאוהב.
היא לא הבינה, איך אפשר להתנהג כמו שהתנהגתי בחודשיים שלנו
ביחד בלי להרגיש דבר חוץ ממשיכה.
ניסיתי להסביר לה שזה לא רק זה אבל היא כבר לא רצתה לשמוע. היא
עישנה בשרשרת כאילו זה הדבר היחיד שיכול לעזור לה באותו רגע.
היא אמרה שיש לה בחילה וביקשה לחזור הביתה. אז חזרנו. לא היו
הרבה ברירות ונשארתי לישון אצלה באותו לילה. כשהתעוררנו היה
לנו את הסקס המדהים ביותר שידעתי. שנינו ידענו שזו הפעם
האחרונה. לא רציתי לעזוב אותה ולא רציתי לתת לה ללכת.
היא לא אמרה כלום בקשר למה שקרה בלילה הקודם, ואני חשבתי שאולי
יש סיכוי שהכל ימשיך כרגיל.
מסתבר שטעיתי. ביום שלאחר מכן, כשדיברנו בטלפון, היא אמרה
שזהו, שנגמר, שהיא לא מסוגלת להמשיך להיות עם מישהו שלא אוהב
אותה ולא יאהב אותה אף פעם ושלא מוכן לתת לרגשות שלו אפילו
סיכוי.

החודשיים שקדמו לפרידה היו חודשיים מדהימים. היינו מדברים כל
יום בטלפון, כמה פעמים ביום. היה לנו קשר טוב. היא הצליחה
להדהים אותי כל פעם מחדש. היא הייתה ביישנית אבל גם חמה ובעלת
חוש הומור המיוחד רק לה. היא נתנה לי הרגשה שאני היחיד בעולם
בשבילה ושהיא תעשה הכל בשבילי.

נפגשנו דרך צ'אט. אני לא נכנס הרבה אבל מדי פעם, כשהייתי צריך
הפסקה מהלימודים, זו היתה דרך משעשעת להעביר אותה. באותו לילה,
זה היה יום שני, נכנסתי והיא הייתה שם עם שם מיוחד ולא רגיל
לבחורה. התחלנו לדבר ומשהו בה משך אותי. ובסוף השיחה נתתי לה
את מספר הטלפון שלי וחיכיתי לטלפון שלה ביום למחרת, אבל הוא לא
הגיע.
בלילה שוב נכנסתי לצ'אט בתקווה שהיא תהיה שם והיא הייתה.
ושאלתי "למה?" והיא אמרה שזה פשוט לא נראה לה, קשרים דרך
הצ'אט. אז דיברנו שוב כשעה והפעם היא הציעה להתקשר. דיברנו עד
הבוקר. האמת שדיברנו היא לא המילה המתאימה, היינו יחד אולי
תתאים לכאן יותר. שנינו ביישנים ולא דברנים גדולים ולכן שתקנו
רוב הזמן, אבל לאף אחד מאתנו זה לא הפריע. כאילו כך זה צריך
להיות.
כך דיברנו יום יום במשך שבוע. הציפייה לשיחות הללו הייתה דבר
שלא הכרתי. אפילו הייתי מבקש ממנה השכמה בבקרים וזה היה עושה
לי כל-כך טוב לקום עם הקול שלה בבוקר.
אז אחרי שבוע היא הציעה לבוא ולפגוש אותי ומאד התרגשתי. היא
הגיעה, באיחור, וראיתי אותה מרחוק יושבת בתחנה המרכזית על
ספסל, עייפה מהנסיעה. עם סיגריה ביד ועם הבעה על הפנים שאומרת
"מה לעזאזל אני עושה פה?".
כשהיא ראתה אותי היא מיד ידעה, ואת החיוך שנמרח לה פתאום על
הפנים אני לעולם לא אשכח. באותו רגע היא הייתה הבחורה הכי יפה
בעולם כולו.