אני מחזיקה תמונה שלך. את שם קפואה, תמונה...
יפיפה כמו תמיד, בלונדינית כזאת אף קטן פה קטן... את. ואני ממש
מנסה להיזכר מתי צילמו את התמונה הזאת כי אף פעם לא ראיתי את
השמלה הזאת. את יודעת איך זה. זיכרון ישן.
אני באמת משתדלת, אני באה לבקר, מביאה לך פרחים,אבל את,
כהרגלך, שותקת.
פעם חשבתי שזה כי את כועסת עליי אבל עם הזמן הבנתי שזה מכורח
הנסיבות... אני מבינה אותך.
אני מחזיקה תמונה שלך. את זוהרת כמו תמיד.
אני זוכרת פעם, כשהייתי קטנה, שאלתי אותך אם תישארי איתי לנצח.
ואת, בכזאת דאגה אימהית ניסית להבין למה ילדה בת חמש חושבת על
נצח כרגע... אני זוכרת שהבטחת.
אני עדיין מחכה שתקיימי...
אני פותחת את האלבום, הרבה תמונות שלך. מחייכת, מחזיקה את שבי
- הכלב השחור שאבא קנה לך אז, עוד לפני שנולדתי. ויש שם גם
תמונה שלך עם סינר ליד הגז, מבשלת, ועוד תמונה שלך מחבקת את
אבא וצוחקת. צוחקת. הרבה זמן לא ראיתי אותך צוחקת. בעצם, הרבה
זמן לא ראיתי אותך.
אני פותחת את אלבום החתונה שלכם. את שם, יפיפה כתמיד בשמלה
לבנה ארוכה ארוכה... יש לך מבט קצת חושש בעיניים אבל תמיד אמרת
לי שעשית את הבחירה הנכונה. כמה אני אוהבת אותך.
אימא, אני מחזיקה תמונה שלך. את שם, קפואה. תמונה...
ואני זוכרת שהבטחת שאף פעם לא תעזבי, אני זוכרת.
אז איך זה שעכשיו אני מדברת אל אבן במקום אל אדם?