אני זוכרת אותך, עומד.
יפה כזה. אני זוכרת אותך מסתכל עליי, מחייך.. עם המדים שלך,
מחייך.
הנשק מונח על כתפך, ואתה מאושר. זאת הפעם האחרונה שראיתי אותך
ככה, מאושר.
אני זוכרת אותך מתאמץ להראות לי עד כמה אכפת לך, אני זוכרת
אותך נכנס לחדר שלי עם מתנה ובלון שכתוב עליו "I LOVE U "
נכנס ככה, בשקט בשקט, מפתיע אותי.
אני זוכרת אותך צעיר, שרירי, לנצח תישאר צעיר. גם כשאהיה זקנה
ותופיע לי כמו תמיד בחלומות תישאר צעיר, מזכיר לי כמה עברתי
אתך ועד כמה אתה חסר לי עכשיו...
יום הזיכרון לנצח יזכיר לי אותך.
עם המדים, הנשק, הכומתה האדומה שכל כך התגאית בה.
והדמעות שתמיד עולות לי בדיוק כמו עכשיו, כשאני רק חושבת עלייך
ולא מדברת, כי עדיין למרות שעברה כבר שנה עדיין קשה לי לדבר
עלייך, לחשוב עלייך מנשק אותי כמו פעם, מחבק אותי, אוהב אותי.
כי הפעם האחרונה שראיתי אותך, הפעם האחרונה שהייתה אמורה להיות
מיוחדת, היית עטוף בדגל ישראל, שוכב לך בתוך ארון ואני אפילו
לא רוצה לתאר לעצמי למה אתה בתוך ארון, כמו תמיד, נינוח, בטוח
בעצמך... יודע, כי מהדרך הזאת כבר אין דרך חזרה. וכאן אני
נפרדת ממך, כי אם אני לא אעשה את זה עכשיו לא יהיה לי מתי כי
זאת הפעם האחרונה שתהיה לי.
פעם אחרונה בהחלט.
אני מבטיחה לחזור. הבטחתי לחזור, אבל עדיין קשה.
קשה לי לעמוד מול האבן הזאת, שמייצגת אותך כביכול. האבן החזקה
הזאת שאי אפשר לשבור- כמעט כמוך. אבל גם אדם אפשר לשבור ולמרות
שאתה לא כמו כולם, גם אותך הצליחו לשבור.
והאבן הזאת,שאתה נמצא מתחתיה כל כך שוממת וקרה. היא כל כך לא
אתה.
מזדמזמת לי בראש השורה "לראות את הכאב ולהביט לו בעיניים" אבל
אני בוחרת בלחיות בעבר, כי זאת אני ולמרות שתמיד אמרת שאני
חייבת להמשיך הלאה, לא משנה מה קורה, אני בוחרת לחכות לך, כי
אולי, אם יום אחד תחזור אני לא רוצה שתמצא אותי בזרועות
אחר....

אני אוהבת אותך ומתגעגעת..
                                    תמיד.