עברה שנה, ואני שוב יושבת מול המחשב עם רצון עז לכתוב. רק
לכתוב, בלי לדעת מה.
ידיד שלי אהב את המונולוג הראשון. אני לא יודעת למה. סתם כתבתי
אותו משעמום. אבל הוא אהב את זה וביקש ממני לכתוב עוד אחד.
המחשבות שלי שנה אחרי. ואני הסכמתי. מה יצא מזה נראה כשאסיים
(או לפי התגובות שאני מקווה לקבל מאנשים).
אז מה השתנה בשנה האחרונה? מה נשאר אותו הדבר?
אני חושבת שהשתנתי לחלוטין. מה השפיע על זה? בעיקר הנסיעה
לפולין במשלחת בהתחלת השנה. אבל על הנסיעה לפולין אני לא אכתוב
כאן. מי שבאמת ירצה לקרוא על זה יכול לקרוא את היומן מסע שלי
שגם הוא מפורסם בבמה. כל מה שאני אגיד, זה שהנסיעה השפיע עליי.
ועוד איך השפיעה!
רק עכשיו, חצי שנה אחרי, אני מתחילה להבין שאני בן אדם אחר
לחלוטין. כל כך הרבה דברים שפעם הייתי עושה קיבלו משמעות אחרת
לחלוטין. לדוגמא נורא אהבתי להתווכח על נושא הדת ואלוהים. אני
אתאיסטית ואפילו אנטי אמונה, אבל עכשיו, אחרי הנסיעה, שמתי לב
שאני מתייחסת לנושא לגמרי שונה. אני עדין אתאיסטית, אבל עכשיו
אני לא מתווכחת יותר. אני יותר חופשיה עם לתת לכל אדם להאמין
במה שהוא רוצה, כל עוד טוב לו עם זה. למרות שלדעתי אדם שמאמין
באלוהים הוא עדין אדם חלש ועדיף להאמין בעצמך. אבל יש אנשים
שזקוקים לזה.
טוב, זה לא נושא שאני רוצה להרחיב.
שמתי לב שכתבתי במונולוג הראשון על היום הולדת 16 שלי. לא מזמן
היה לי יום הולדת 17 והוא בהחלט יום הולדת שאזכור. שכרתי אולם
קטן ושם עשיתי דיסקוטק. היו אצלי המון אנשים מאוד שונים ולכן
הרוב לא אהבו את המוזיקה שהיתה ולא נכנסו לרקוד. חוץ מזה גם
היה שרב נוראי ואנשים פשוט לא היו מסוגלים להיות בפנים. אבל
אני בכל מקרה נהנתי, ואני מקווה שככה גם אחרים.
יש לי עכשיו תקופה קשה. תקופת הבגרויות. כולם עברו את זה, ומי
שעוד לא עבר - עוד יעבור. בסוף החודש הזה יש לי בגרות בתאטרון.
אני עושה מונולוג מהמחזה של שקספיר "אנטוניוס וקליאופטרה"
ובחרתי את המונולוג שבו היא מתאבדת. אחת הסצנות האחרונות. האמת
שבהתחלה לא התלהבתי ממנו. רציתי לעשות משהו ריאליסטי. במקרה
אמא שלי ראתה את הספר עם המחזה על השולחן שלי ונורא התלהבה.
כשהיא היתה צעירה היא הייתה שחקנית בתאטרון ברוסיה והיא הציגה
בדיוק את הקטע שעליו חשבתי. היא סיפרה לי על איך שהיה כשהיא
הציגה את הקטע וזה בהחלט שכנע אותי לעשות אותו גם כן. לעשות
לאמי כשתבוא לצפות מין דה ז'ה וו.
אני מקווה שהבגרות תעבור בהצלחה. הייתי הראשונה בכיתה שהתחילה
לעבוד מעשית על הקטע אבל אני ממש לא מוכנה עדיין. המונולוג
עשוי משני קטעים ובינתיים רק סיימתי לעבוד על הקטע הראשון.

עכשיו אני מדברת באינטרנט עם חברה טובה שלי, יוליה. מי שקרא את
המונולוג הראשון אז שם סיפרתי על קטיה, ועל זה שכשהיא מחייכת,
כל העולם מחייך איתה. עם יוליה זה עוד יותר. אם היא מחייכת לכל
העולם פשוט טוב על הלב. זה מייד משפר לכולם את המצב רוח וזה
פשוט כייף להסתכל עליה. היא פשוט כל כך מתוקה שאי אפשר לא למות
עליה!
לקטיה יש עכשיו חבר. זה קצת עצוב בשבילי כי בגלל שיש לה חבר די
התרחקנו. היא מדברת רק עליו ושוכחת מכל שאר העולם. חבל, כי היא
היתה החברה הכי טובה שלי.
יוליה מנסה לעודד אותי ולהגיד שזה יעבור לה ושהכל יחזור להיות
כמו קודם. נקווה...

גם לי יש עכשיו חבר חדש! קוראים לו פבל והוא אחלה בחור. חבל רק
שאני רואה אותו רק פעם בשבועיים כשהוא חוזר מהצבא. הוא חוזר
מחר ויהיה בבית עד סוף השבוע.
היום גם יום העצמאות! איזה כיף!
כל שנה יש לנו בעיר מין חגיגה גדולה. יש לנו בעיר במה גדולה
ושם יש כל שנה הופעה. תאמת, אף אחד לא בא בשביל ההופעה. כולם
באים בשביל האווירה. הדוכנים שעומדים בצד ומוכרים כל מיני
שטויות ודברים טעימים. כל זה עושה לכולם מצב רוח של חג.
היום, אני גם רוצה לראות חלק מהופעה. לפני כחצי שנה אספו אצלנו
בעיר שחקנים צעירים למחזמר. רציתי להשתתף אז אבל לא היה לי זמן
לבוא לאודישן בגלל המבחנים. כשהתפנתי קצת היה כבר מאוחר מדי.
בכל מקרה, היום הם יעשו כמה קטעים מתוך המחזמר ואני בהחלט רוצה
לראות את זה. הרבה חברים שלי ישחקו שם. זה צריך להיות אחלה
מחזמר.
אמרו לי ששנה הבאה הבאה רוצים לעלות עוד מחזמר אז אני מקווה
שיצא לי להשתתף אז.

ועוד נושא שעליו אני אכתוב הוא - הצבא. לצערי, קיבלתי כבר צו
גיוס ואני בהחלט לא נהנת מהעובדה הזאת. עכשיו גם עשו לבנות
שרות של שנתיים וחצי וזה ממש לא מעודד אותי. קודם חשבתי שאני
אבזבז רק שנתיים, ועכשיו עוד חצי שנה.
שאלו אותי למה אני לא ממציאה משהו בשביל לא להתגייס, הרי אני
כל כך לא רוצה. והאמת שהרבה מאוד זמן חשבתי למה אני באמת לא
עושה משהו כזה.
רק לא מזמן קיבלתי תשובה. מצאתי 2 סיבות למה כן להתגייס. 1. אם
כולם לא יתגייסו לא ישאר כלום מהמדינה הזאת. ולמרות שאני אפילו
לא בטוחה שאני אשאר כאן ובטח שלא מתכננת להשאר כאן, ההורים שלי
כן ישארו. יש להם עוד הרבה שנים של לבלות בארץ הזאת ואני רוצה
שהם יחיו במקום שקט עם שלום. אם כולם לא יתגייסו אז ארץ עם
שלום בטח שלא תהיה כאן. אז אולי אני רק אחת ולא כולם, אבל אני
אעשה את התפקיד שלי ואתגייס.
ו 2. מי מבטיח לי שאני לא אגור בארץ?! ואולי כן? ואולי אני
אשנה את דעתי אחרי הצבא או אחרי הלימודים באוניברסיטה? ואולי
אני לא אצליח שם וארצה לחזור? ואולי ואולי ואולי...
אף אחד לא יודע מה יקרה בעתיד, ומה לעשות שבארץ שלנו צריך צבא.
אז זו סיבה קצת אגואיסטית, אבל לפחות אני כנה עם עצמי...
לפני הצבא אני גם רוצה לעשות טיול לחו"ל. יש לי ידיד נורא טוב
שגר בהודו. התחלתי להתכתב איתו לפני משהו כמו 6 שנים ואנחנו
עדין מתכתבים. הוא בן אדם מדהים ואני מאוד רוצה לפגוש אותו. אז
לפני הצבא אני רוצה לעשות טיול של שבועיים או שלוש להודו
בתקווה שהוא כבר ידאג לי לסיור.
הבעיה היחידה היא שטיול להודו עולה המון כסף. ועם ההתדרדרות
המאוד מהירה של הכלכלה במדינה שלנו לא נראה לי שיהיה קל למצוא
כסף לטיול. בקיץ אני נוסעת לגור אצל אח שלי בחיפה בתקווה למצוא
שם עבודה ולהרוויח קצת כסף שאני אשאיר לנסיעה.
שאלו אותי למה דווקא הודו. אני לא רוצה לנסוע לשם רק בגלל
הידיד שלי. משום מה תמיד היתה לי אובססיה למקום הזה. אני פשוט
תמיד חלמתי לראות אותו ולבקר שם. לא סתם הכינוי שלי הוא סיטה
שהיא אלה מהמיתולוגיה ההודית. מאז שאני זוכרת את עצמי נמשכתי
לשם. קראתי לא מזמן את הספר "השיבה מהודו" של א.ב. יהושוע.
הספר עצמו לא משהו אבל יש בחלק הראשון המון תאורים על המקומות
בהודו. רק בשביל זה שווה לקרוא את הספר. לקרוא על מקומות שבהם
שווה לבקר. מקומות כמו כלכותה או ניו דלהי.

היתי ממשיכה לכתוב עוד ועוד, אבל אני צריכה לצאת מהאינטרנט.
כמו שכתבתי בפעם הראשונה, אני כותבת מיד באתר ולא משכתבת
מיליון פעם. אם אני אשאיר את זה וארצה להמשיך אחר כך זה לא
יהיה אותו הדבר ולא יצא טוב. לכן אני מסיימת כאן. ומי יודע,
אולי עוד שנה אני אכתוב "סתם סיפור על חיי היום יום 3"...