לא יודעת למה.
הם באות וחונקות אותי.
אבל אין להן שום סיבה אמיתית לצאת.
אני נזכרת באחת, כל כך יפה ונעימה.
הייתי באה לשיעורים של אימא והיא הייתה נחמדה אליי.
כבר אז אמרתי לה שהיא חברה שלי והיא הסכימה.
ואז היא נהרגה, אימא הייתה בשוק, לא בדיוק הבנתי.
היו לי המון חלומות שפתאום היא תצא מארון הבגדים בחדר של
ההורים ותגיד שלום.
ואז זה עבר, שמעתי מה קורה עם אח שלה שגדול ממני בשנה, הבנתי
שזה לא הכאב שלי.
ואז עוד אחד מהשכבה שלה, השכבה של אור, גם נהרג, הייתי טיפה
יותר גדולה והצלחתי להבין.
כאב לי על אחותו, שהיא אחותו של מי שכבר לא יחזור, ואני אחותו
של אור שעדיין ממשיך וחוזר מהצבא, היא מהשכבה שלי, לא דיברתי
איתה אז אבל רציתי נורא.
פחדתי להגיד משהו, אין לי זכות, זה לא הכאב שלי.
ואני אוהבת אותה, ועכשיו אנחנו מיודדות, אבל תמיד אני פוחדת
ממנה, מנסה לא להזכיר שם כמו השם של אח שלה.
היא מספרת סיפורים ואני בוכה, היא לא בוכה, לפחות לא ראיתי
שהיא בוכה אבל לי זה כואב.
תמיד אני חושבת שבאותה מידה שהיא איבדה אח גם אני יכולה לאבד
אחד מהאחים, אבל לא, למשפחה שלנו יש מזל.
ועכשיו שאנחנו כבר בי"ב ומסיימים וכל החבר'ה מתחילים להתגייס,
אני לא יכולה שלא להתעלם מהסטטיסטיקות, אני לא רוצה לקבל את
זה, אבל אני בטוחה שלמישהו יקרה משהו כי אין אפס, לא במדינה
שלנו, לא במצב שלנו.
ואולי הם לא יודעים, אבל אכפת לי מכל אחד מהחבר'ה האלו מהשכבה,
גם אם הם לא דיברו איתי בחיים.
אני חושבת על עוד חודשיים שלושה שהם יעלו על מדים ומה?
אז קראתי לכמה בכף יד, ראיתי קווים לא ארוכים אבל לא יכול
להיות שיקרה להם משהו, נכון?
אני לא רוצה, אם הסטטיסטיקה צריכה להתאזן אז אני מקריבה את
עצמי.
העולם שלי לא כזה חשוב, ההורים שלי והקרובים אליי מספיק חזקים,
אם כבר צריך לקחת מישהו מהשכבה שבבקשה ייקחו אותי.
אבל משום מה, הבטן שלי היום בטקס העידה כל כך חזק שבשנה הבאה
כשאני אגיע לטקס הזה על מדים החבר'ה לא יהיו שלמים, לא כולם
יגיעו, לא כולם יחיו.
אני מתפללת שהיא טועה, אני אוהבת את כולם נורא, אפילו אם הם
חושבים שאני סתם דפוקה, מסוממת, מוזרה, מפגרת.
אני אוהבת אותם ואני לא מוכנה שלמישהו מהם יקרה משהו.
וגם עכשיו, הן באות וחונקות אותי ויושבות לי בגרון, מציפות את
העניים שלי ואני רוצה לחבק את כל החבר'ה ולא לעזוב.
אם צריך לישר את הסטטיסטיקה, אני הבאה בתור.