הוא היה איתנו למשך 24 שנים יפות. הוא הלך לצבא, הלך ולא חזר.
הוא הלך וכל הזמן אני תוהה, מה היה קורה אם לא הייתי נותנת לו
ללכת. מה קרה ברגע האחרון של החיים שלו. מה קרה לנער, לאיש
היפה הזה? לאיש הטוב הזה? האדם שתמך ועזר לכולם? שהביט למעלה
תמיד בתקווה? מה קרה לו עכשיו? מה שינה לו בבום את החיים.
עכשיו, אתה מלאך, ואין אף אחד שיפגע בך. ואתה נמצא יחד עם
קבוצה מאוד גדולה, לצערנו, של אנשים שאנחנו אוהבים, ובטח
שומרים עליך למעלה. גם סבא איתך, וגם סבתא שם למעלה. וכולכם שם
בגן עדן בטח מקשיבים לנו ורוצים לומר משהו, וההרגשה העצובה,
שעדיין קיימת, אולי לא נעלמת, אבל, היא רק אומרת שאנחנו
מתגעגעים בסוף היום אני מרגישה הרגשה חמימה כזאת בלב, כאילו
אתה כאן איתי, כאילו שוב אנחנו יכולים לצחוק ולדבר ולהגיד הכל
אחד לשני בפרצוף. כאילו אתה עדיין פה, כאילו אתה יודע, כאילו
אתה שומע. כאילו הם לא הרגו אותך מעולם.
כבר שנתיים שאתה לא פה, ואני חושבת עליך הרבה מאוד זמן. אני
כבר לא זוכרת ממש את תווי הפנים שלך, אבל יש לי את התמונה,
שאני לעולם לא אשכח. אני מקווה שאתה שומע אותי שם למעלה,
ושהביאו לך כנפיים. כי הם מגיעות לך יותר מלכולם. אתה, המפקד,
אתה זה שהקריב את עצמו לטובת אחרים. אתה האדם, ולך מגיע חיים.
אז אם אתה שומע אותי למעלה, תדע שאני מתגעגעת, הבית של מולי
כבר לא אותו דבר בלעדיך, כולם עצובים. בגלל שהם אוהבים אותך
יותר מהכל. חיה לפעמים, ביום הזיכרון נכנסת לשירותים ומתחילה
לבכות, והדמעות שלה, ושל כולנו כל כך גדולות, מתגעגעות. אבא
רואה איתך טלוויזיה, והוא מדבר אליך. כל פעם שהוא עצבני. אימא,
מדחיקה את זה הצידה ומתמודדת עם המציאות. ואני, אני מדברת
אליך. אימא אומרת שהקבר שלך הפך להיות כמו הבית השני שלי, אני
באה אליך כל הזמן, למרות שאני לא יודעת אם אתה שומע. אם אתה
שומע, תן לי סימן שאני אדע, שאני אבין, שאני אוכל לשלוט
בעצבים...
אוהבת אותך יותר מהכל,
אני. |
