הייתי בדרך לביתה של סבתא שלי. היא כבר המון זמן לא יצאה מהחדר
שלה, היא בת 78 והיא אומרת שהיא זקנה מדי בשביל להתרוצץ בחוץ
לכן היא מבלה בביתה. לאחרונה היא גם נורא חולה אבל היא מסרבת
ללכת לבית חולים היא אומרת שהגיע זמנה למות ואם היא צריכה למות
היא מעדיפה למות בביתה מאשר באיזה בית חולים בלי אף אחד מוכר
מסביב. היא טוענת שהגורל שהציל אותה אז בשואה, בא לקחת אותה
עכשיו.
חדר חשוך שלה, וראיתי אות שם שקועה במחשבות. ואז היא כאילו
התעוררה מהחלום שלה "מי זה שם?" שאלה בפחד." אלה אנחנו סבתא".
אמרנו אני ותרזה, אחותי התאומה.
"תיכנסו חמודות שלי, שבו לידי." סבתא שכבה חיוורת במיטתה עטופה
בשמיכה שסרגה לאמא שלי כשהייתה קטנה. "אנה'לה, את רואה את
הארגז ששם?" שאלה אותי סבתא יוזפה" כן סבתא" עניתי לה הסתכלתי
על הארגז הזה שנראה כה ישן ומלוכלך. " תוציאי משם את היומן
השחור" קמתי מהמיטה בזהירות והלכתי לארגז בצעדים קטנים כי
פחדתי ממה שיכול להיות שם. כשהתקרבתי ראיתי כוכב צהוב ואז
הבנתי שזה בעצם הטלאי שלה. הזזתי במין הרגשה מוזרה שהטלאי הרס
לי את החיים, לא יודעת למה, אבל הרגשתי שהכוכב הזה פגע בי יותר
מכל אדם אחר. הוצאתי את היומן וישבתי לי סבתא, היא שכה ביני
לבין תרזה. " חמודות, זה היומן שאני כתבתי כשהיינו אני ומשפחתי
בגטו. הוא בפולנית. אני חושבת שאתן כבר מספיק גדולות כדאי
לשמוע מה עבר על הסבתא הזקנה שלכם כשהיא הייתה בגילכן." הצצתי
על תרזה וראיתי אותה נושכת את שפתיה היא פחדה, ראיתי את זה
בעיניים שלה. אני לא בכיתי כי ידעתי שסבתא שלי לא רוצה שאבכה
ורוצה שאנחנו נשמע ונלמד ממה שהיא עברה. היא התחילה לקרוא ואני
עצמתי את עיניי כדי לדמיין והרגיש את מה שהיא עברה. "החלטתי לא
לכתוב תאריכים כדי לא לספור ימים במקום הנורא הזה. לפני
שבועיים היה לי יום הולדת, הייתי בת 14 באותו יום הולדת הביעו
אותנו לפה. הדבר היחיד שיכולתי להחביא בבגדי זה היומן הזה.
לפני שנלקחנו לפה שמעתי שמועות על המקומות האלה אבל לא האמנתי
שזה באמת ככה. אמא שלי אמרה לי אתמול שאבא מת, החיילים של
היטלר יורו בו מכיוון שסירב לבצע את העבודה, שאלתי את אמא כיצד
נודע לה והיא אמרה לי שיש לה קשרים. איזה קשרים יכולים להיות
לה במקום הכל כך מגעיל הזה? אני מתגעגעת לאבא, שבועיים לא
ראיתי אותו ועכשיו אני יודעת שלעולם לא אראה אותו שוב."סבתא
עצרה, לקחה נשימה עמוקה ואמרה עוד מספר דברים אבל אני כבר לא
הקשבתי רק חשבתי על זה שאבא שלי מת כשהיינו בנות 14,הערבים ירו
בו. אמא שלי הודיע לי שהוא מת ואמרה שהיא יודעת כי יש לה קשרים
בצבא, והם הודיעו לה. הסתכלתי על סבתא והיא הציצה בי וחיבקה
אותי חזק חזק היא ראתה את הדמעות בעיניי.
"היום בכלל לא האכילו אותנו. אני מרגישה כל כך חלשה, לא היה לי
כוח אפילו לקום מבול העץ הזה.  יצאתי החוצה למרות הכל ושם
ראיתי אותו. ניגשתי אליו והכרנו. קוראים לו בוליק הוא בן 18
ומכריחים אותו לעבוד. הוא עשה הפסקה בשקט וניגש אליי. הוא כל
כך נחמד וחמוד. בצהריים הוא הגניב לי מחדר האוכל של הגרמנים
לחם. הוא הבטיח לי שהוא יבוא לבקר אותי, אני מאמינה לו, אבל,
אני מפחדת שהגרמנים יגלו שהוא מבריח לחם מחדר האוכל שלהם." היא
שוב הפסיקה והסתכלה על שתינו.
" סבתא, הנער שפגשת זה סבא בוליק?" שאלתי. " כן זה סבא שלכן"
ענתה סבתא בחיוך .
"אבל איך זה יצא ככה?" שאלה תרזה. "נמשיך?" שאלה סבתא וראתה
שאנחנו מחייכות והמשיכה.
"אני כבר בת 17.לא כתבתי המון זמן כי ממש קשה כאן. כל יום
בוליק מביא לי לחם, נראה לי שאני מתאהבת בו. אתמול הוא ניסה
לנשק אותי אבל ברחתי. לקראת הערב הוא בא אליי ואמר לי שהוא שמע
מהגרמנים שמחר הם מתכוונים לברוח. ואמר לי שאם אני רוצה לחיות
עליי לברוח לפני זה, הוא שמע שהם מתכוונים להרוג את כל מי שעוד
לא מת. אז ניגשתי אל אמא שלי והיא הסכימה שנברח בלילה, ברגע
שהיא תחזור מהעבודה."
"בוליק הגיע בלילה, בדיוק בזמן.אמא שלי חזרה נורא עייפה אבל
היא ידעה שעליה לברוח איתנו אם היא רוצה לחיות. היינו בדרך
ליציאה ואז הגרמנים צעקו ושאלו  מי זה, מישהו היה צריך לצאת.
אמא שלי ניגשה אליי ואמרה לי שהיא יוצאת. אני סירבתי. אמרתי לה
" לא אמא, את לא תצאי, אני צריכה אותך, איך אני אחיה בלעדייך".
היא אמרה לי שאת חייה היא חיה ובלי אבא שלי אין לה סיבה לחיות,
היא אמרה לי שהיא קיבלה מתנה גדולה כשנולדתי והחזיקה מעמד פה,
בגטו, רק בשבילי ועכשיו אם מישהו צריך לוותר על חייו ולהציל את
השני היא תציל אותי ותיתן לי להמשיך בחיי. היא יצאה, וכעבור
מספר שניות שמענו יריות, רציתי לרוץ אליה אבל בוליק עצר בעדי.
הוא משך אותי לעבר היציאה.
יצאנו מהגטו. חיים ומחפשים אחר חיים טובים יותר ואחר אוכל.
ברגע שיצאנו משם הוא הציעה לי נישואים ואני הסכמתי, אני לא
אוותר על אהבתו של הגבר שאני אוהבת, על אהבתו לכל החיים."
"כעבור חודשיים בוליק ואני מצאנו דירה ועבודה פה בוורשה,
התחתנו ביום הולדתו של בוליק כשהוא חגג את יום הולדתו ה21 ואני
הייתי בת 18 המלחמה עדיין לא נשכחה והיא גם לא תישכח, אבל
אנשים מעדיפים לחיות הלאה ולנסות לעבור את התקופה הקשה הזאת
ולחזור איכשהו עם הרבה אומץ לחיים הרגילים שהיו לפני המלחמה,
למרות שזה בחיים לא יקרה. ואני מחליטה לסיים פה את היומן הזה.
היומן עם הכריכה השחורה,יומן שמסמן כל כך הרבה סבל וחיים כל כך
קשים, הרבה מוות ורעב. כל מה שנשאר לעשות זה לחיות את החיים"
"סבתא זה סיפור כל כך מרגש ועצוב!" אמרה תרזה.
"אבל עם סוף שמחח שאיחד אותי עם סבא שלכם"
סבתא ביקשה מאיתנו שביחד אני ותרזה נשים את היומן בארגז וניקח
אותו איתנו אז קמנו והנחנו את היומן בארגז. הצצנו עליה וחלקנו
תחושות לגבי הסיפור של סבתא יוזפה. הסתובבנו והתקדמנו לעברה
סבתא נשמה נשימה עמוקה וסגרה את עיניה . נראה לי שבשנייה
הראשונה קלטתי מה קרה וחיבקתי את תרזה. לחשתי לתרזה " סבתא,
סבתא היא מתה" והיא התחילה לצעוק, וכך גם אני צעקנו
"הצילו, סבתא שלנו מתה" הרגשתי מין הרגשה מוזרה ברגליים ולא
יכולתי לעמוד התמוטטתי על הרצפה. כך אני ותרזה ישבנו מחובקות
על הרצפה, בוכות ועם היומן של סבתא בידינו.